למה עמנו נרדף בשם ישוע?

למה עמנו נרדף בשם ישוע?

אלפי ספרים ועשרות אלפי מאמרים נכתבו כדי לתאר וכדי לנסות להבין מה קרה שהביא לעולם את הכבשנים של היטלר. השואה היא היבט כואב מאד בחיי כל יהודי ואנחנו נאלצים לחיות עימו. הפחד שמא זה עלול לקרות שוב חוזר ונשנה. ישנה שאלה שעוברת בראשו של כל יהודי: "איפה היה אלוהים כשששת המליונים נטבחו? מה משמעות הטבח הזה?". גם ההסברים הטובים ביותר שמעלים חכמי הדור הם איכשהו לא-מספקים, מעוררים גיחוך משום שהם מותירים בלב השומע שאלה אחרת: "איך תתכן לחיים משמעות כלשהי נוכח השתוללות כזו של סבל ומוות?". 

יתכן שהתשובות לשאלות המתעוררות עקב השואה מפחידות מכדי שניתן לעמוד בפניהן כי, בסופו של דבר השאלה האמיתית היא מעבר למקרה אשר בו גזע אחד יוצא נגד אחר, פה מדובר בטבעם של כל בני האדם בכל הזמנים. 
השואה משמשת דוגמא, אבל אסור להתייחס אליה כאל מקרה בודד, ללא קשר למלחמה, לחמדנות ולכפירה באלוהים באופן כללי. עלינו להתעורר לעובדה שאנחנו לא היחידים, שואות יתרחשו לפני ואחרי שואת היהודים. בתולדות עמנו אפשר להזכיר את ימי פרעה או המן. במאה השנה האחרונות בלבד נרצחו עשרות אם לא מאות מליוני אנשים חפים מפשע בסומליה, אוגנדה, קמבודיה, דארפור, רואנדה, טימור, ארמניה, אוקראינה, סין, פורטוגל, ברית המועצות ועוד כתוצאה של שואה כזאת או אחרת.  
 איש אינו מעז להכיר בכך שהבעיה לא נעוצה בדת כלשהי, במערכת פוליטית מסויימת או בפילוסופיה מעוותת ומסולפת עד כדי כך שהיא גורמת לשואה. אולי הדבר המחריד ביותר בשואה הוא בכך שהיא משמשת עדות נוספת לעובדה שטבע האדם מעוות, מסולף ונושא בתוכו את הקללה הגדולה ביותר של האנושות.

מה שמגדיל את הכאב הכרוך בשואה היא העובדה שהיהדות המסורתית לא מסוגלת להסביר כיצד אלוהים צדיק, אוהב וחסוד, המכריז על ישראל כעמו הנבחר, יכול להרשות לדבר שכזה להתרחש. היהדות הרבנית קובעת שכולנו נולדנו עם טובים מטבענו, אבל דעה זו שונה מדרך המחשבה התנ"כית, המלמדת שאמנם יש טוב באדם, אך האדם הוא רע מטבעו ושאנחנו נולדים עם טבע שמעצם מהותו עושה מעשי חטא שאין לנו מנוס מהם. אנו רואים זאת בבראשית ח' 21: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", בקהלת ט' 3: " זה רע בכל אשר-נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני-האדם מלא-רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתיםובתהילים נ"א 7: "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי". בתהילים י"ד 5: "אין עושה טוב אין גם אחד".
במחשבת הרבנים קיימת הנחה שאדם יכול לדכא את יצר הרע: תלמוד תורה, קיום מצוות ותפילה נחשבים לאמצעים שיכולים לחזק את אופיו של אדם ולאפשר לו לנצח את יצר הרע שבקרבו. לא זהו מה שלימדו הנביאים, נציגי היהדות המקורית. 
ירמיהו כתב: "עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי יידענו?" (ירמ. י"ז 9). ישעיהו כתב: "ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו" (ישעיהו ס"ד 5) ישעיהו אומר שהמעשים הטובים שלנו הם כמו ניסיון להסתיר כתם מבגד על בגד מלוכלך.
 היהדות המקורית מלמדת שאדם, כל אדם כשלעצמו, הוא חוטא חסר-תקנה. 
אפילו כשהוא חושב שהוא עושה את הטוב ואת הנכון, ליבו מסוגל להוליך אותו שולל עד כדי כך שיבצע את הזוועות הנוראות ביותר שאפשר, כפי שקרה בשואה ואף יתרץ זאת לעצמו.
 אחת העובדות המביכות ביותר שקשורות לשואה היא שנאצים רבים היו אנשים שהאמינו בכנות במה שעשו, אבל אמונה כנה של אדם המשוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון פשוט אינה מספקת כדי להבטיח שאכן ייעשה רק מה שטוב וצודק, שכן הזוועות הגדולות ביותר התרחשו תמיד בשם "אמת", דת או לאומניות.

המשמעות המלאה של השואה לא תוכל אף פעם להיות מובנת בחיים אלה, אבל יש בה כמה לקחים לכולנו. 
יכולתו של האדם לעשות רע ולשאת את הרע שנעשה על ידי אחרים היא מעל ומעבר למה שפילוסופיה אנושית כלשהי יכולה להסביר. איש לא מתקשה להבין שהיטלר וקלגסיו הנאצים היו מושחתים לחלוטין. אבל, אנחנו חייבים גם להכיר בכך שנאצים רבים היו כנים לגמרי, כאשר החניקו את רגשי ההתחלחלות שוודאי חשו בראותם עם שלם מתענה ונרצח במטרה להבטיח טוב גדול יותר. מכאן יש להסיק שהאדם מסוכן במיוחד כשהוא מאמין שהוא צודק באופן מוחלט. נאמנות היא שפחה הנאמנה לרע בדיוק כמו לטוב. 
צדקה הנמדדת על ידי קני מידה אנושיים ואמונה חזקה לא מספיקות. אנשים בעלי כוונות טובות עלולים להיגרר למעשים רעים, או לפחות לגישה סלחנית כלפי רע, אפילו במימדי השואה, כאשר הם מאמינים בסמכות עליונה של מנהיג, מפלגה או פילוסופיה. 
 אנו זקוקים למושיע שכוחו גדול מכל אומות העולם גם יחד. 
במלחמת העולם השנייה התגלינו כחלשים בצורה מעוררת רחמים. גם בנות הברית טענו שהן חסרות אונים. המוסדות הדתיים שהיו אמורים להתקומם נגד הרע בשם אלוהים הסתפקו בביטויי התמרמרות מוסרית ותו לא. כשאנחנו רואים עד כמה גדולה להיטותנו האנושית להגרר אחר פיתוייהם של יופי וכוח, יהיו הדגלים שהם מניפים אשר יהיו , ברור שיש לנו צורך דוחק במשהו הנמצא בהרבה מעל לכוונות טובות ולמעצורים פנימיים. אנחנו זקוקים למישהו שיתערב כדי להציל אותנו מעצמנו (כמו הרעיון בסרט "אני רובוט" בכיכובו של וויל סמית). זהו, למעשה המסר אותו מוסרים כתבי הקודש ושבו הם מזמינים אותנו להשתתף. 
העם היהודי ימשיך להתקיים למרות פרעה, המן, היטלר וכל שאר הכוחות הזדוניים שבעולם הזה. 
נכון לכאוב על ששת המליונים שהושמדו, אבל צריך גם לזכור שלו יכלו כוחות הרשע לנצח, אזי היה עמנו כבר נכחד לפני שלושת אלפים שנה. 
השואה אכן התרחשה, אבל אלוהים גם שמר על העם היהודי, ואנחנו שרדנו כעדות לכך שכתבי הקודש הם אמת ושאלוהים מקיים את דברו לגבי עם ישראל.

 לסיכום, כשנשאלת השאלה "מה עשה אלוהים?" כשאדם אחד רוצח אדם אחר, התשובה היא ככל הנראה "אלוהים התעצב", חופש הבחירה לו זכינו כבני אדם אמנם מעניק לנו פריווילגיות, אך הוא גם בר סיכון. השואה אינה הוכחה לאי קיומו של אלוהים, אלא רק עדות לכיצד עלול להתנהג האדם כאשר הוא מסרב לשמוע בקולו של אלוהים.
אדם שהורג אדם אחר בשם אלוהים, אין זה אומר שאלוהים שלח אותו, זה רק אומר שהוא משתמש במענו של אלוהים כתואנה, אם אדם היה מגיע לביתך סותר על פניך ומסביר "זה בשמו של מר פלוני אלמוני!", האם זה אומר שמר פלוני אלמוני שלח אותו? לאו דווקא. מאידך, זה כן יכול להעיד על רמת שפיותו של אותו האיש.