מתי מגיע המשיח?

מתי מגיע המשיח?

 פרק ט' בספר דניאל הנביא מכיל את אחת הנבואות החשובות ביותר בתנ"ך. היא צופה מראש את המועד המדויק בו יופיע המשיח בעולם.  

מבוא

בשנה הראשונה למלכות דריוש, דניאל מצא כי אלוהים הכריז מפי הנביא ירמיה כי גלות בבל תארך שבעים שנה. מידע זה היה בעל משמעות רבה במיוחד עבור דניאל מפני שהוא קרא אותו בשנת 538 לפנה"ס. מכיוון שגלות בבל החלה בשנת 605 לפנה"ס, הרי שהיא הלכה והתקרבה אל מועד סיומה. (דניאל פרק ט' פסוקים 1-2)

ירושלים והמקדש נחרבו בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, ומאז עמדו בשיממונם. דניאל הפציר באלוהים לסלוח לחטאי ישראל, להשיב את העם לארץ ישראל, ולהחזיר את ירושלים ואת המקדש לתפארתם הקודמת (פסוקים 3-19).

ההבטחה והעת לביאת המשיח 

טרם סיים דניאל את תפילתו שלח אלוהים את המלאך גבריאל כדי לגלות לו סוד חשוב באיתו של המשיח  (פסוקים 20-27).

על מנת להבין את הנבואה כהלכה, עלינו להבין מספר נתונים:

  • - נבואה זו מתייחסת לעמו של דניאל ולעיר קודשו; משמע, עם ישראל ולירושלים.
  • - הנבואה מתייחסת לפרק זמן של 490 שנים. גבריאל אמר כי שבעים שבועים (שבעים פעמים שבעה, או בקיצור 490) נחתכו על ישראל וירושלים בידי אלוהים, כלומר, 490 יחידות זמן.

בכמה זמן מדובר? האם מדובר ב-490 שנים, ימם, שבועות, או חודשים? פרק הזמן היחיד המתאים באופן היסטורי הוא 490 שנים. בנוסף, רבנים ופרשנים רבים, כולל רש"י, הבינו שמדובר בפרק זמן של 490 שנים.  על-פי הנבואה, המשיח יופיע בישראל לפני סוף 490 יחידות הזמן. כפי שנראה מאוחר יותר, 490 יחידות הזמן החלו בשנת 445 לפנה"ס. בנוסף לכך, לשבעים שבועים של שנים יש משמעות מיוחדת ליהודים. אלוהים חילק את לוח השנים לפרקי זמן של שבע שנים, כאשר כל שנה שביעית היא שנת שמיטה (ויקרא כ"ה 3-9). גלות בבל ארכה שבעים שנה מכיוון שעם ישראל הפר שבעים שנות שמיטה לאורך 490 שנים (דברי-הימים ב' ל"ו 21). דניאל עצמו חשב במונחים של שנים בהקשר של נבואה זו (ט' 1-2).

קודת ההתחלה של 490 השנים (פס' 25). גבריאל ציין שנקודת ההתחלה תהייה הוצאת צו לבנות מחדש את ירושלים עם "רחוב וחרוץ". ממבט ראשון מהווה הכרזה זו בעיה, מכיוון שמלכי פרס ומדי הוציאו מספר צווים שונים לבניית חלקים שונים של ירושלים. הצו הראשון יצא מאת כורש בשנת 538 או 537 לפנה"ס; השני יצא מאת דריוש בשנת 519 לפנה"ס; השלישי מאת ארתחשסתא בשנת 458 לפנה"ס; והרביעי מאת ארתחשסתא בשנת 445 לפנה"ס.

לאיזה מבין הצווים לעיל התייחס גבריאל בדניאל ט' 25? כדי שנוכל לענות על שאלה זו, יש לבדוק תנאי לגבי הצו: כאמור, הצו יאפשר בניית רחוב וחרוץ. המילה "רחוב" מתייחסת לרחבה פתוחה בתוך שערי העיר (דברי הימים ב' ל"ב 6) – אזור שהיווה את מרכז חיי העיר. אך לעיר אין שערים אם אין לה חומה, ומכאן שבניית "רחוב" מחייבת בניית חומה. המילה "חרוץ" מתייחסת לתעלת מגן, או חפיר, המשמשת כחלק ממערך ההגנה של העיר. בזמן העתיק היה מקובל לחפור תעלה עמוקה סביב חומות העיר כאמצעי הגנה. מכאן שבניית חרוץ, או תעלת מגן, מחייבת בניית חומות ומערך הגנה. הביטוי "רחוב וחרוץ" הוא בעצם מושג המציין בניית מערך הגנה סביב העיר (כולל חומה עם שערים וחפיר). לאור זאת ניתן להסיק שהצו בדניאל ט' 25 מדבר על ביצורה של ירושלים כתנאי. 

תנאי זה מהווה מבחן שניתן ליישם לגבי ארבעת הצווים שהוציאו מלכי פרס ומדי המוזכרים לעיל ולדעת על איזה מהם מדוברי. כך נדע לאיזה מהם התכוון גבריאל. המבחן הינו: אילו מבין הצווים התירו בניית חומת מגן וחפיר סביב ירושלים? הצווים שהוציאו כורש (538 או 537 לפנה"ס), דריוש (519 לפנה"ס) וארתחשסתא (458 לפנה"ס) לא עומדים במבחן זה. חומות ירושלים לא נבנו כתוצאה מאף אחד משלושת צווים אלה. בשנת 445 לפנה"ס שמע נחמיה שחומות ירושלים עדיין הרוסות (נחמיה א' - ב').

יתר על כן, מאורע שאירע מספר שנים לאחר שיצאו צווים אלה סותר מעל לכל ספק את האפשרות שחומות ירושלים כבר ניבנו. זמן מה לאחר שהוציא ארתחשסתא צו בשנת 458 לפנה"ס, היהודים בארץ ישראל החלו לבנות את חומות ירושלים על דעת עצמם, אך לא השלימו את המלאכה מכיוון שאויביהם כתבו מכתב למלך ארתחשסתא (עזרא ד' 8-16). מכתב זה הזהיר את המלך שאם היהודים יבנו את חומות העיר הם ימרדו בו. בתגובה למכתב זה, ציווה ארתחשסתא על עבודת הבנייה להיפסק לאלתר. לא ניתן היה להמשיך בבנייה עד שהמלך יוציא צו חדש המאפשר זאת. (יש לציין שארתחשסתא השאיר פרצה להוצאת צו נוסף שיאפשר את המשך בניית החומות). חוקי פרס ומדי היו חוקים בל-יעברו, כך ששום מלך לא יכול היה לבטל צו שניתן על-ידו או אחד מקודמיו. לאור זאת, אם אחד משלושת הצווים הקודמים היו מתירים ליהודים לבנות את חומות ירושלים, לא יכול היה ארתחשסתא להוציא צו האוסר על בניית החומות. העובדה שצו כזה אכן יצא מלפניו שוב מהווה עדות לכך ששלושת הצווים המוקדמים יותר לא התירו את בניית חומות ירושלים.מכאן שהצו בדניאל ט' 25 לא היה הצו של כורש (538 או 537 לפנה"ס), דריוש (519 לפנה"ס) או ארתחשסתא (458 לפנה"ס), אלא צו ארתחשסתא שניתן לנחמיה בשנת 445 לפנה"ס (נחמיה א'-ב'). על-כן, נקודת ההתחלה של 490 שנות הנבואה בדניאל ט' הייתה חודש מרץ של שנת 445 לפנה"ס על פי הספירה הלועזית (נחמיה ב' 1-8).

כמו כן מצוין הזמן בו יהיה המשיח בארץ (פס' 25). גבריאל אמר שבין הוצאת הצו ועד "משיח נגיד" יעברו ששים ותשעה שבועים של שנים (ששים ותשע כפול שבע הם 483 שנים). במלים אחרות, 483 שנים אחרי 445 לפנה"ס יהיה המשיח בעולם. (גבריאל חילק את ששים ותשעה השבועים לשתי תקופות: שבעה שבועים [49 שנים] ועוד ששים-ושניים שבועים [434 שנים]. חוקרים רבים סבורים שחלוקה זו נועדה לציין שבניית ירושלים תושלם ארבעים ותשע שנים אחרי הצו בשנת 445 לפנה"ס. הבנייה ארכה זמן כה ארוך מכיוון שהיהודים נתקלו בהתנגדות רבה למפעל הבנייה [נחמיה ד'; ו' 1-ז' 4]. חומות העיר אכן נבנו בעת מצוקה, כפי שחזה גבריאל.)

כאשר אנו מחשבים פרקי זמן המבוססים על המידע שנתן גבריאל, עלינו לזכור שבזמן העתיק נחשבה כל שנה כאורכת 360 ימים. עמי הודו, פרס, בבל, מצרים, יוון, איטליה, מרכז אמריקה וסין השתמשו כולם בלוח שנה המבוסס על שנים בנות 360 ימים. התנ"ך משתמש באותה שיטה (בראשית ז' 11, 24; ח' 4 – חמישה חודשים הכילו 150 ימים). אם כן, 483 השנים מאז צו ארתחשסתא יסתכמו ב-173,880 ימים (483 שנים כפול 360 ימים). לדברי גבריאל, החל מצו ארתחשסתא במרץ, 445 לפנה"ס, הוספת 173,880 ימים תביא אותנו לזמן המדויק בו קרה דבר מה משמעותי בחיי המשיח על הארץ. הרי התשובה היא שנת 32 לספירה. 

בנבואה בדניאל פרק ט' מצויין שאחרי שיעברו 483 השנים, "יכרת משיח ואין לו" (פס' 26). המילה "יכרת" שימשה לתיאור עונש מוות (ויקרא ז' 20, 21, 25, 27) ולעיתים במובן של מוות אלים (שמואל א' י"ז 51; עבדיה 9; נחום ג' 15). במקרה זה היא מתייחסת לעובדה שעל המשיח יגזר עונש מוות אלים. הביטוי "ואין לו" פירושו שכאשר ימות המשיח, לא יהיה לו כל אשר הוא ראוי לו מתוקף היותו משיח. כמשיח, הוא ראוי לעטרת מלכות מזהב ואבנים יקרות, אך במקום זאת הוא ימות מוות אלים.

בנוסף חשוב לציין בהקשר של נבואת דניאל פרק ט' הוא כי ירושלים והמקדש יחרבו לאחר תום 483 שנות הנבואה הראשונות (פס' 26). מכיוון ש-483 שנים אלה תמו בשנת 32 לספירה, העיר והמקדש עתידים היו להיחרב אחרי שנת 32 לספירה – אחרי שהמשיח ימות מוות אלים. ואמנם, הרומאים החריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה.

לסיכומו של עניין

בנבואת דניאל שתי דרכים לדעת את מועד בואו של המשיח:

  •  - בעזרת החישוב המדויק שנתן המלאך גבריאל (שיוצא ב-32 לספירה).
  • - אם נתעלם מהחישוב המדויק שנתן המלאך גבריאל, נוכל להתרכז בגבולות הזמן ששמה הנבואה עצמה על ביאת המשיח, מרגע בניית ירושלים ועד חורבן בית המקדש שכאמור כיום ידוע לנו שנחרב בשנת 70 לספירה, היה על המשיח להגיע ולמות מוות אלים.

בדיוק בפסח שנת 32 נהרג במוות אלים ע"י צליבה אותו אחד שכל נבואות התנ"ך מעידות על משיחיותו – ישוע בן-דוד (או "ישו" בשפת הרבנים).