אבי

 
00:00

ילדות

נולדתי וגדלתי בירושלים. אמי עלתה ארצה מאמריקה ואבי מצרפת ואני הבכורה מבין חמישה ילדים. את האמונה המשיחית הכרתי מהבית. הורי הגיעו לאמונה בישוע כמשיח ישראל וכך הם גם חינכו אותנו; על-פי עקרונות אלוהים ודרכיו. ידעתי והבנתי את האמונה המשיחית, ואהבתי את אלוהים ואת מה שישוע עשה עבורי; אבל האסימון עדין לא לגמרי נפל.

שני עולמות

התחלתי את לימודיי בחטיבת הביניים ועשיתי מה שכל בני הנוער עשו, ובנוסף לכך היה בי רצון למצוא חן בעיני כולם; מה שגרר אותי להרבה מאוד דברים שהיום אני מצטערת עליהם. אם זה לחפש קשר עם בנים, ולהיות עם בנים מבוגרים ממני, והם גררו אותי לעוד דברים כמו מסיבות ואלכוהול, וכל מה שבן נוער ממוצע עושה. מגיל 13 תמיד הייתי עם חבר, הייתי נפרדת מאחד והולכת לאחר, כי לא יכולתי להתמודד עם ההרגשה של הבדידות. הגעתי למצב שבו שנתיים הייתי בדיכאון; כי כל הדברים שעשיתי בניסיון למלא את החלל שהיה בתוכי, רק הוריקו אותי. הרגשתי את החלל בתוכי רק הולך וגדל. היו לי שני עולמות; העולם של יום שבת, שבו הייתי הולכת לקהילה ואוהבת את ישוע, והעולם הפרטי שלי, שהיה מלא בחטאים שעשיתי. חייתי את החיים שלי בשני רבדים; באחד אמרתי "אלוהים אתה טוב ואני יודעת מה שעשית בשבילי" ובשני "הכל בסדר כל עוד ואתה לא מתערב לי בחיים ולא אומר לי מה לעשות ולא לעשות; אתה שם ואני פה." המצב שלי הגיע ממש לשפל, כי מכרתי את עצמי לכל-כך הרבה מקומות ודברים כדי שימלאו אותי, אבל זה לא עבד, זה היה סיפוק רגעי שנגמר ועבר.

חזרה בתשובה

באותה תקופה אני זוכרת שהלכתי למפגש נוער משיחי. הגעתי לאותו כנס ופשוט עשיתי בעיות; היו כללים מאוד ברורים ואני הפרתי את כולם. בעצם באתי לשם בשביל החברים ולא בשביל משהו אחר. באחת האסיפות שהתקיימו עמדתי בקצה החדר, וחשבתי לעצמי "טוב שיעבור כבר", אבל אלוהים נגע בי בצורה מאוד חזקה, דבר שלא חשבתי שיכול לקרות. בגלל כל הדברים שעשיתי, ובגלל ההתרחקות שלי מכל מה שידעתי שטוב בעיני אלוהים, כמו טוהר וקדושה ואמת, הרגשתי בושה, אשמה, ריקנות, כעס ודיכאון, וכל הדברים השליליים מילאו את החיים שלי במקום הדברים החיוביים. באותו רגע רוח אלוהים פשוט צלחה עלי, ומצאתי את עצמי בוכה מבלי שאני יודעת למה. בפעם הראשונה הרגשתי שישוע אוהב אותי כמו שאני למרות כל מה שעשיתי, ושהוא מוכן לנקות אותי מכל הדברים האלו; הרגשתי את האהבה שלו חודרת אל כל תא בגופי והקדושה של אלוהים הכניסה בי יראה. זה היה מדהים עבורי, כי לא חשבתי שאלוהים יכול לאהוב אותי ולרצות אותי אחרי כל מה שעשיתי, אחרי שהלכתי בידיעה נגד הרצון שלו. באותה תקופה היה לי חבר שהייתי איתו כבר הרבה זמן ביחד; היה לנו קשר מאוד רציני ואני ראיתי את החיים שלי איתו. למעשה לא ראיתי את עצמי בלעדיו. אך במשך הכנס, אלוהים לקח ממני את הצורך האובססיבי להיות עם בנים, ובמשך ארבעה ימים לא הרגשתי שאני צריכה להיות עם החבר שלי או לדבר איתו. כשחזרתי הביתה לא דיברתי איתו ולא רציתי להיות איתו בקשר; הוא חשב שהשתגעתי, הוא לא ידע מה קורה לי. תוך כמה חודשים הגעתי להבנה שכל מה ש"ממלא" אותי עושה לי רע, ואני לא רוצה יותר את הדברים הזולים והזמניים. הגעתי למצב שבו הייתי צריכה לבחור אם אני רוצה את החיים והשפע שיש לי בישוע, ואת האחרית והתקווה שהוא נותן, או להמשיך בחיים הרגילים שלי. והחלטתי שנמאס לי מהחיים שלי כמו שהם, נמאס לי להיות בדיכאון, להיות ריקה, נמאס לי מהמאבק הזה בין שני עולמות ומההרגשה הזולה. וכך בגיל 17 וחצי מסרתי את חיי לחלוטין לישוע.

צבא

התגייסתי לצבא עם מידה מסוימת של חשש; לא ידעתי איך אני אסתדר במסגרת כל-כך נוקשה ועם אנשים חדשים שאני לא מכירה, אבל בזמן השירות בצה"ל אלוהים חיזק אותי בחסדו וגרם לי לראות אותו בדרכים וצורות שהיו שונות ממה שהכרתי לפני כן. שירתי שנתיים בבסיס ברמאללה, שם פגשתי אנשים מדהימים. ולאורך השירות הצבאי, עם כל אדם שבאתי איתו במגע, המחשבה שלי תמיד הייתה לשקף את אלוהי ישראל ואת המשיח ישוע בהתנהגות שלי ובחיים שלי, בדרך הכי מוחשית שאפשר.

היום

התחתנתי לא מזמן, וזה מדהים בעיני כי העולם מכתיב לנו מהי זוגיות ואיך צריכה להראות משפחה ומה מעמד האישה, וזה כל-כך נוגד את דרכו של אלוהים. התפיסה המוטעית הזו לגבי התא המשפחתי, פשוט זורעת הרס וכישלון באנושות כולה; מרבית האנשים לא חושבים על נישואין, ואם הם מתכננים להינשא, גירושים ופרידה זה אופציה אפשרית או אפילו מציאות קיימת שתבוא מתישהו. דרכו של אלוהים היא לתת לנו אחרית ותקווה ושפע בלתי נדלה, אם רק נאמין בו, אם רק נלך בדרכיו.