אבנר

 
00:00

התנסויות ראשונות

עד היום אני זוכר בבירור את הסיגריה הראשונה שלי.. קרן באה אליי בהפסקה ושאלה אותי:"רוצה לעשן – יש לי סיגריות!", הלכתי איתה, ישבנו על המדרגות ליד אולם הספורט שבו התאמנתי בד"כ עם נבחרת האתלטיקה. 
החזקתי את הסיגריה כמו אחד שמעשן כל חייו, לקחתי שאכטה, ועוד אחת, כמעט שלא נחנקתי, בטח גם לא רציתי שתראה אותי בחולשתי..
סיימתי את הסיגריה הראשונה ומיד לקחתי עוד אחת – ככה אני, תמיד חייב לנסות עד הסוף, להרגיש את החוויה במלא עוצמתה.
את הפעם הראשונה שעישנתי סמים, גם אותה אני לא יכול לשכוח...
דן התקרב אליי עם חיוך מרוצה על פניו:"יש לי גראס – רוצה לעשן?", הלכתי איתו...( גם את הסיגריה הראשונה וגם את הסמים כבר דמיינתי חודשים מראש איך יהיה לנסות.. ואז הגיעו ההזדמנויות).
נסענו עם הטרקטורון לאמצע המדבר (המרוחק כ-100 מ' מביתי לשעבר בערבה), הייתה כרגיל דממה מדהימה, יכולת לשמוע את צעדייך נוגעים בחולות המדבר ומין איזה שקט אין סופי שאופייני רק לאזור הזה של הארץ. אהבתי את השקט.
הוא הוציא מין מכשיר מלוכלך ומגעיל שנקרא "באנג", עישנתי שאכטה אחת. 
דן בינתיים כבר עישן הרבה, הוא החל לצחוק ולהתנהג מוזר, חשבתי שהוא צוחק עליי, שבכלל נתן לי לעשן סיגריה ואין שם כלום. חיכיתי קצת.
פתאום הפה שלי התייבש כאילו לא נשארו לי מים בגוף, נשכבתי אחורה מנסה לעכל את הדברים שקורים. אני חושב שבערך שעה שכבתי כך, מפוחד, לא יודע מה קורה איתי ומרגיש על סף ייבוש.
הרמתי את ראשי מין הטרקטורון ופתאום הקאתי כמו שלא הקאתי בחיים... עד היום אני זוכר את הכאב בכל הגוף, לא היה בגופי כמעט נוזלים ובכל זאת הקאתי והקאתי, כאב על כאב. נזרקתי על החלק האחורי של הטרקטורון כשכל עיניי ואפי נוזלים מים שאין לי מושג מאיפה הגיעו. דן החזיר אותי הביתה וכל הלילה הסתחרר ראשי. חשבתי: "בחיים אני לא נוגע בזה עוד פעם...."
כמה ימים אחרי חשבתי: "אם כבר ניסיתי, אני אמשיך לנסות עד שאיהנה מזה!"
כבר היינו צוחקים על זה בייננו; הרבה פעמים היינו חוזרים הביתה עם סחרחורת וחושבים לעצמנו "זאת הפעם האחרונה"... אבל תמיד חוזרים, ובכמות יותר גדולה...
 
משלי כ"ג פס' 29-35 "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מדונים (מִדְיָנִים) לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם׃ לַמְאַחֲרִים עַל-הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ׃ אַל-תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי-יִתֵּן בכיס (בַּכּוֹס) עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים׃ אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ׃ עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת׃ וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב-יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל׃ הִכּוּנִי בַל-חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל-יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד׃"

אקסטזי

את כדור האקסטזי הראשון שלקחתי – אני לא זוכר...
התאהבתי בסם הזה, יש שמסמלים אותו עם הסימן סמיילי צהוב. רציתי להתחתן עם האקסטזי, כבר תכננתי לקעקע סמיילי צהוב על האצבע שמתחתנים איתה – איפה שאמורה להיות הטבעת...
לקחתי עוד ועוד מהכדור הזה – הוא נקרא "סם האהבה", אתה אוהב את כולם ואת הטבע, אפילו באמת שרציתי לחבק עצים בשל יופיים... חשבתי שאם כל העולם ייקח אקסטזי, יהיה עולם טוב יותר ומתוקן.

קולות זרים

לאט לאט גיליתי שאני מסוגל להאריך את תחושת ה"היי" של הכדור גם מעבר לשעות הפעילות שלו (שזה בד"כ בערך 4 שעות). 
הייתי נשאר יום וחצי ב"היי", לימדתי את עצמי שיטות; זה היה פשוט מאוד – 
בתוכי היה מין קול, הוא היה דומה לקולי שלי אך ידעתי שהוא זר, למען האמת היו אלו כמה קולות – קראתי להם "היועצים שלי", התייעצתי בהם כמעט בכל עניין. ככל שלמדתי לציית להם כך גברה בי תחושת ה"היי". צייתי להם כמעט בכל התחומים, אם זה לנעול את הדלת שלוש פעמים או אפילו ללכת באמצע היום ולשתול עץ באמצע הגינה של אימי! (אמי בתומתה חשבה שפתאום ילדה הסורר החליט להתגייס לעזרה בעבודות הבית..)
אני חושב שה"היי" האחרון נמשך כמעט שבועיים וכל יום הוא הלך והתגבר והקשר שלי עם המציאות ועם אנשים הלך והתחלש.
נכנסתי למצב של פסיכוזה – אי שפיות.
את אי השפיות אני זוכר היטב, אני יכול לתאר את המצב כאילו הייתה מסביבי בועה, אבל לא בועה רגילה של סבון, בועה עבה שאי אפשר לפוצץ בדרכים רגילות.
דרך הבועה אתה רואה דברים אחרת, השמיעה שלך משתנה. אנשים היו מדברים אליי דבר אחד ואני הייתי ממש שומע משהו אחר. 

אשפוז

את האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה אני זוכר בחלקים.
אני זוכר את הריחות וחלק מהאנשים, אני זוכר מקרים עצובים שיכולים למלא דפים שלמים.
אחת החוויות הכי קשות שאני זוכר היא שיום אחד, כמו בכל יום הוריי באו לבקר אותי, רק שהפעם הביאו איתם את אחי הקטן שהיה אז בן 16. הסתכלתי עליו במבט ריק ולחשתי להוריי: "ביקשתי מכם לא להביא לכאן אורחים!"....  פשוט לא זיהיתי את אחי.
אחרי האשפוז הגעתי לדיור מוגן בהוד השרון.
אומרים שנראיתי אז כמו סימן שאלה, גבי היה תמיד מכופף, פשוט לא יכולתי להתיישר, בצידי הפה נזל לי ריר קבוע וידי רעדה בתנועה תמידית ולא רצונית, נכויות שפשוט הבנתי וקיבלתי על עצמי שכך אחיה כל ימי חיי. 
הייתי ישן 12 שעות ו12 שעות הייתי רואה טלוויזיה. אלו היו שני עולמות שבחרתי לברוח אליהם, פשוט לא יכולתי להתמודד יותר עם העולם שבחוץ.
פעם ראיתי בטלוויזיה מישהו שחווה את הפסיכוזה מתאר אותה:
הוא אמר שזה כמו להיות בסרט של ג'יימס בונד שבו אתה הגיבור
ואז, כשזה נגמר, אחרי שמאשפזים אותך ומפוצצים לך את הבועה,  נורא קשה לקבל את המציאות כמו שהיא אחרי שחווית חוויה בעוצמה כזו.
הייתי עטוף במערכת של ארגונים שעזרו ותמכו, המדינה סיפקה לי מעל ומעבר ואני מודה לאלוהים על כך. 

הבשורה ששינתה את חיי

יום אחד הגעתי למפגש משפחתי, בר המצווה של בן דודי.
שם מצאתי את עצמי יושב ליד שחר, בן דוד אחר.  ששמעתי שחבריו קוראים לו "שוּ-שוּ" משום שהרבה מחבריו דובריי שפות אחרות וקשה להם לבטא את שמו כראוי. 
לאט לאט נכנסנו לשיחה ששינתה את חיי. שושו סיפר לי את כל הבשורה הטובה על משיח ישראל שכבר בא ולא חסך אפילו פרט אחד.
בתור אחד שכרגע יצא מהמחלקה הפסיכיאטרית – לא בדיוק זכרתי והבנתי את כל משמעות הקורבנות, אבל כשהוא סיפר לי על אותו ישוע הרגשתי שליבי כמעט יוצא ממקומו. זו הייתה התגלות מלמעלה בלי הסבר מדעי או שום הגיון – פשוט ידעתי שהאיש הזה, ישוע, אחריו אני רוצה ללכת כל חיי..
 
הראשונה אל הקורינתים ב' פס' 4-5 "וּדְבָרִי וּקְרִיאָתִי לֹא לְפַתּוֹת בְּאִמְרֵי חָכְמַת בְּנֵי-אָדָם כִּי אִם-בְּתוֹכַחַת הָרוּחַ וְהַגְּבוּרָה׃ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-תִהְיֶה אֱמוּנַתְכֶם בְּחָכְמַת בְּנֵי אָדָם כִּי אִם-בִּגְבוּרַת אֱלֹהִים"
 
עצרתי את שושו והרמתי את קולי בפליאה: "אההה, אז אתה לא מאמין בסתם בן אדם כמו גורו – אתה מאמין באלוהים שבא בבשר אל תוך העולם – זה ישוע המשיח !"
אני רוצה לשמוע כל מילה שאיי פעם יצאה מפיו של האיש/אלוהים הזה! חשבתי לעצמי.
"תגיד, אתה יכול להשיג לי את הברית החדשה בעברית?"
"בטח" הוא ענה בקלילות.
עד אז הייתי בטוח שהספר הזה הוא הסוד הכי שמור במדינה ושפשוט אסור לקרוא בו. לא פעם גיששתי בין האנשים ובררתי לגבי הספר, אך חששתי מתגובות בני האדם. אני זוכר שנדהמתי כשסיפרו לי שישוע הוא בעצם יהודי, חשבתי שזו בדיחה.
עוד יותר נדהמתי כאשר ישבתי עם אחד מחבריי החדשים והוא הראה לי את הפסוקים מספר ירמיה המדברים על הברית החדשה.
 
ירמיה ל"א פס' 30-31 "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה׃ כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃ וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְהוָה  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹתנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד"  
 
"זה בתנ"ך??" שאלתי. פשוט מדהים!
כל חיי החלום שלי היה ללמוד את התנ"ך בעצמי, בלי שאהיה חייב את כרמלה המורה לתנ"ך שתפרש לי את כל המילים וכוונות הכתוב.
הייתי רשום ב5 יחידות תנ"ך וכל מורי הבי"ס ידעו – שאבנר נכנס רק לשיעורי תנ"ך. כל שאר הזמן מצאתי דברים שנראו לי יותר מעניינים לעשות..
בשיעורים הפעלתי הרבה את כרמלה ושאלתי שאלות, היה לי ברור תמיד שמדובר בספר אחר, לא כמו שאר הספרים. רציתי לדעת אותו.
אחרי שישוע פגש אותי והחל לפעום בליבי ובחיי, אחד מחבריי סיפר לי על ספר מיוחד, ספר "משלי". 
הוא סיפר לי על שלמה שביקש חוכמה מאלוהים, ידעתי שיהוה הוא הרוח המניעה את סופרי התנ"ך והברית החדשה לכתוב ולכן קיבלתי את הכתובים כמו שהם – דבר אלוהים.
בצמא גמעתי את ספר משלי והצימאון הלך והתגבר ככל שהתוודעתי אל עומק חוכמתו של האדון. רצוני להיות כמו אותו האיש שישוע ריפא אותו מליגיון השדים:
 
לוקס ח' פס' 26-39 "בְּבוֹאָם אֶל יֵשׁוּעַ מָצְאוּ אֶת הָאִישׁ שֶׁהַשֵּׁדִים יָצְאוּ מִתּוֹכוֹ, וְהוּא יוֹשֵׁב לְרַגְלֵי יֵשׁוּעַ לָבוּשׁ וְשָׁפוּי בְּדַעְתּוֹ..... יֵּשׁוּעַ שִׁלַּח אוֹתוֹ בְּאָמְרוֹ: "שׁוּב לְבֵיתְךָ וְסַפֵּר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ אֱלֹהִים."

המהפך בחיי

כיום אני בן 26, ישוע משה אותי מן המים לפני כ-6 שנים ומאז שהכרתי אותו, חשבתי את כל השאר לפסולת ומעולם לא הבטתי אחורה במחשבה שעשיתי טעות. 
הגב שלי התיישר, ידי הפסיקה לרעוד, הריור בצידי הפה נפסק, אני לא נוטל יותר אף כדור פסיכיאטרי (הייתי לוקח בערך 6 כדורים ביום) ואת הסמים (שחזרתי אליהם לאחר האשפוז) – זרקתי כבר ביום הנפלא בחיי.
את חוכמת העולם אני משתדל לנטוש בכל יום – ומאבד את עצמי לדעת את ה'
השנייה אל הקורינתים ה' פס' 13 "וְאִם יָצָאנוּ מִדַּעְתֵּנוּ, הֲרֵי זֶה לְמַעַן אֱלֹהִים; וְאִם מְפֻכָּחִים אָנוּ, הֲרֵי זֶה לְמַעַנְכֶם."

ישוע לא הסתפק בלרפא אותי – הוא גם נתן לי חיים !!
הבשורה על פי יוחנן י' פס' 10 "אֵין הַגַּנָּב בָּא אֶלָּא לִגְנֹב וְלַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד. אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם."

אני חייב לו את כל חיי, וכתיבת מאמר זה הינה הזדמנות פז לזכור אותו, להזכיר את שמו, ולהודות לו עבור כל הדברים הגדולים והנפלאים שהוא עשה עבורי!