גיתית

ילדות

נולדתי בקיבוץ חוקוק שבצפון הארץ. נולדתי למשפחה המאמינה בישוע. גדלתי על האמונה שישוע הוא המשיח, בן האלוהים, שהוא נצלב עבור חטאינו. 
אמנם הייתי מאוד קטנה שהוריי סיפרו לי על ישוע ולא ממש הבנתי את מה שהוא עשה עבורי אך עם זאת תמיד הרגשתי את האהבה שלו כלפיי.
הייתי חולמת עליו ורואה חזיונות, אני זוכרת שיום אחד ישבתי על הספה בבית (הייתי בת 6 בערך) וראיתי את ישוע בסלון ביתי בא לקראתי ומביא לי פרחים, אני זוכרת שמאותו רגע אמרתי לו שאני לא רוצה לגדול, שאני תמיד רוצה להישאר ילדה, נזכרתי בפס' שישוע אומר "הַנִּיחוּ לַיְלָדִים לָבוֹא אֵלַי וְאַל תִּמְנְעוּ בַּעֲדָם, כִּי לְכָאֵלֶּה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם." (מתי פרק יט' פס' 14) ההרגשה היתה נפלאה, שהוא בא במיוחד אלי. 

כשפגשתי את ישוע

בגיל 10 עברתי עם הוריי לגור בטבריה. מקום חדש, נאלצתי להכיר חברים חדשים. ההתאקלמות בעיר היתה נורא קשה עבורי. הייתי ילדה ביישנית, התקשיתי ליצור לעצמי חברים, תמיד ישבתי בצד בשקט והרגשתי די בודדה. 
בגיל 15 בערך הלכתי למפגש צעירים של מאמינים ואני זוכרת ששם קיבלתי התגלות של האהבה של ישוע בחיי. בזמן שירת ההלל, כשכל הנוער הילל את אלוהים, משהו בתוכי נשבר, הבדידות שהרגשתי, הדחייה מהחברה, המחשבות שלאף אחד לא אכפת ממני... פתאום הכל נעלם, הרגשתי שהאדון מציף אותי באהבה שלו, משהו על טבעי, התחלתי לבכות ולבכות כשאני בעצם לא יודעת למה אני בוכה. אני זוכרת שאותו יום שינה את חיי, שינה את הדרך מחשבה שלי לחיים. חזרתי הביתה מלאה בהתלהבות ושמחה שישוע אוהב אותי וזה כל מה שחשוב, אני זוכרת שלא הפסקתי להלל אותו ולהתפלל, הרגשתי אותו כ"כ קרוב אליי וזו היתה הרגשה נפלאה כמו משב רוח מרענן לנפש.
מאותו יום הייתי מתפללת לאדון ומבקשת ממנו שיעזור לי במבחנים, בלימודים והוא באמת עזר לי. הייתי מוציאה ציונים טובים, התחלתי להתפלל שהאדון ייתן לי חברים והוא ענה לתפילותיי, הוא נתן לי חברות נפלאות, חברות שעד היום אנו בקשר טוב.

דימוי עצמי

בתקופת התיכון סבלתי מאקנה (פצעי בגרות), אני זוכרת שהיו ימים שלא רציתי לצאת מהבית, התביישתי במראה הפנים שלי... הייתי עושה טיפולים ושום דבר לא עזר, בעיה זו נמשכה שנים, גם במשך שירותי הצבאי. זה הכניס אותי לדיכאון נורא, לא הייתי מוכנה להסתכל על עצמי במראה, כל הזמן התפללתי לאלוהים ושאלתי אותו למה הוא מעניש אותי. שנה אחר שנה המצב החמיר ויותר ויותר נכנסתי לדיכאון, במיוחד כשהתגייסתי לצבא. 
בגלל שהביטחון העצמי שלי היה , איך נאמר... "על הקרשים". לא היו לי שאיפות גבוהות בצבא. הוצבתי בבסיס צבאי בשטחים, באמצע שום מקום, בסיס מאוד קטן. בצבא התחלתי לשים ספק באמונה שלי, הרגשתי רע בעיקר בגלל העובדה שנולדתי למשפחה מאמינה ושאלתי את עצמי אולי האמונה שלי לא אמיתית ... זה רק עוד משהו שהדריכו אותי אליו כי לא ידעתי אמת אחרת. רציתי למצוא בעצמי את ה"אמת", התחלתי לכעוס על אלהים – למה נולדתי למשפחה מאמינה! ודווקא במקום מרוחק ומבודד, משהו בתוכי נשבר. התחלתי לקרוא מידי ערב לפני השינה בתנ"ך והבנתי שבעצם אני מנסה לברוח מאלהים ואני לא יכולה... איפשהו בתוך תוכי ידעתי שזו האמת בחיי, לא יכלתי לחפש את ה"אמת" במקומות אחרים, הרגשתי כל הזמן שאלהים מסתכל עליי, עומד לצידי, אוהב אותי, שכבר מצאתי את האמת. 
אני זוכרת יום אחד, כשהייתי בתורנות מטבח לבד, באותו ערב היה לי חום נורא גבוה והייתי מותשת... התפללתי מהאדון ישוע וביקשתי שישלח לי עזרה כי אני לא מסוגלת. כמה דקות לאחר שסיימתי להתפלל נכנסה קבוצה של 6 חיילים למטבח, אני זוכרת שפניתי אליהם ואמרתי להם : "אני מצטערת המטבח סגור אנחנו מחסלים", ואחד מהם אמר לי: "לא, מפקד החטיבה שלח אותנו לעזור לך לנקות את המטבח". באותו רגע ששמעתי את זה, הייתי בהלם... עמדתי דקה פשוט המומה, שהתפילה שלי באמת נענתה, לאדון באמת איכפת ממני, הוא דואג לי... מה שעוד יותר הפליא אותי שהקבוצה הזו היתה יותר משמחה לעזור לי, הם אפילו שרו בזמן שניקו את השולחנות... התמלאתי פתאום שמחה , כמה האדון הוא טוב.
"...לָכֵן אֵין אָנוּ מִתְיָאֲשִׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם הַחִיצוֹנִי שֶׁלָּנוּ הוֹלֵךְ וּבָלֶה, הָאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ מִתְחַדֵּשׁ יוֹם יוֹם. הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד. וְאֵין אָנוּ צוֹפִים אֶל הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים, אֶלָּא אֶל אֲשֶׁר אֵינָם נִרְאִים; כִּי הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים לְשָׁעָה הֵם, אֲבָל הַבִּלְתִּי נִרְאִים -- לְעוֹלָמִים." (השנייה אל הקורינתים פרק ד' פס' 16-18).

מאז התחלתי לקרוא יותר בכתובים, להתפלל יותר והרגשתי את האדון ישוע פועל בחיים שלי וקרוב אליי יותר מבעבר. בעיית האקנה שהיתה לי לאט לאט נעלמה, התחלתי לאהוב את עצמי כפי שאני, כפי שאלהים ברא אותי, כפי שכתוב: "...עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ; הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת." (השנייה אל הקורינתים פרק ה' פס' 17).
אני חיה כיום את חיי בזכות האדון ישוע, בזכות האהבה שלו ואני לא יכולה לתאר לעצמי את החיים שלי בלעדיו, ללא האמונה שהוא אלהים חי וקיים.