אלי

 
00:00

באוטובוס

יום אחד בזמן שנסעתי באוטובוס (אני לא זוכר בדיוק לאן) התיישב לידי מישהו באוטובוס, לא הכרתי אותו והוא ידע לדבר רק אנגלית... הוא החל לפתח איתי שיחה, הוא רצה לדעת באיזו תחנה לרדת מהאוטובוס (היה צריך להגיע לאנשהו), ניסיתי להיות מנומס ולנסות להסביר לו איפה הוא צריך לרדת. אבל לאחר כמה דקות הגיעה התחנה שבה אני הייתי צריך לרדת מהאוטובוס.

במקרה או שלא במקרה, גם הוא (אותו האיש) ירד ביחד איתי מהאוטובוס. אמרתי לו להתראות ופניתי ללכת לדרכי, אבל בדיוק באותו הרגע הוא פנה אליי ואמר לי שהוא הגיע לארץ מארצות הברית בגלל שהוא מאמין שאלוהים קרא לו, יהודי, לבוא לישראל ולספר לעם שלו על ישוע ועל כך שהוא המשיח שלהם. הוא גם אמר לי שהוא ישמח להיפגש איתי אם אני רוצה ולספר לי יותר על ישוע, והוא שאל אם אני יכול לתת לו את מספר הטלפון שלי כדי שנוכל להיות בקשר ולהיפגש כדי לדבר על ישוע... הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי; "מה עשיתי שזה מגיע לי?!?" הייתי בטוח שהוא משוגע או משהו בהגדרה פסיכולוגית קרובה לזה, אז נתתי לו מספר טלפון שגוי ונפטרתי ממנו.

בצה"ל

בפעם השנייה שאלוהים קרא לי הוא השתמש בחייל נוסף ששירת איתי בצבא. באותו זמן הייתי בקורס בצה"ל ואחד  החיילים שהיו איתי בקורס היה משיחי. כבר בקורס הוא מצא חן בעיני, וכשהסתיים הקורס כל אחד מהחיילים בקורס הוצב בבסיס כלשהוא ברחבי הארץ, לשמחתי, נשארתי להדריך באותו הבסיס עם אותו חייל מהקורס. מאוד רציתי שנהיה חברים טובים מכיוון שהוא היה אדם נפלא ומקסים, היה משהו כל כך שונה בו לטובה. ולשמחתי נהפכנו להיות חברים טובים.

כבר בתחילת הקשר איתו שמעתי כל מיני שמועות לגביו; שהוא מאמין במשהו שונה, שהוא לא בדיוק יהודי... אבל זה ממש לא שינה לי. באותה תקופה הגדרתי את עצמי כאתיאיסט, אף על פי שלא האמנתי בצירוף מקרים, והייתי מוכן לומר שיש כוח גדול ממני –  לא הייתי מוכן לומר שזה אלוהים.

אחרי הצבא היה לי מאוד חשוב שנשמור על קשר (הרי "הרווח הנקי" שלך מהצבא זה האנשים שאתה פוגש שם ונשאר איתם בקשר). שוב לשמחתי, שמרנו על קשר והיינו משתדלים להיפגש ולדבר אחת לכמה זמן. ככל שהזמן חלף, השיחות שלנו הפסיקו לעסוק במפקדים של הבסיס ועברו לנושאים יותר גדולים וחשובים: היינו מדברים על אלוהים והקיום שלו. אחרי כמה זמן הוא שאל אותי אם אהיה מוכן לקרוא ספר מסוים שהוא ייתן לי, אמרתי לו; "כן, אין שום בעיה".

זה לקח לו כמה חודשים עד שהוא הביא לי את הספר וזה לקח לי כמה חודשים עד שהרמתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר הוא מאוד מצא חן בעיני וסיימתי לקרוא אותו תוך שבועיים (שיחסית לקצב הקריאה שלי זה ממש מהר), מעבר לזה שאהבתי את הספר, הספר העלה בפני שאלה מאוד חשובה, השאלה הייתה; האם אני באמת מאמין שאלוהים קיים או לא. משום מה, שלא כמו בפעמים אחרות, השאלה הזו ממש הטרידה אותי, עד כדי כך שלא יכולתי להניח אותה בצד ולומר: "טוב, אני אתעסק עם זה כשאני אהיה בן 50" או "אני אחשוב על זה לעומק לפני שאני אמות".

השאלה כלכך הטרידה אותי כך שהרגשתי שאני חייב לשבת עם עצמי ולהגיע להחלטה סופית בנושא הזה אחת ולתמיד.

המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיי

החלטתי לבחון את כל מה שהאמנתי בו באותה תקופה, כמו למשל; תיאורית האבולוציה (שנתפסה בעיני תמיד כהוכחה מדעית נגד קיומו של אלוהים), התחלתי לבדוק ולברר לעומק מה נמצא ומה באמת יודעים על מוצאו של האדם ודי הופתעתי לגלות שבסה"כ מדובר בתיאוריה ללא שום הוכחות ממשיות, שהתאימה לי במשך שנים רבות שבהן הכחשתי את קיומו של אלוהים. הבנתי שהאבולוציה היא לא רק אמונה כמו כל אמונה אחרת, אלא אפילו אמונה עיוורת. הבטתי מסביב ולא יכולתי לחשוב על הסבר יותר הגיוני מזה שיש בורא לכל מה שאני רואה מסביב, המורכבות של הדברים מסביבי ובי פשוט לא יכלה להיווצר במקרה ללא שום תכנון.

התחלתי לחשוב על אלוהים ועל הממשות שלו, ניסיתי להבין מה יש לי נגדו ומדוע אני לא מוכן לתת לו את "הקרדיט" על כל מה שהוא עשה? הרי אם אלוהים הוא אכן ישות אוהבת שבסך הכל רוצה בטובתי, למה אני לא מוכן להודות שהוא קיים וללכת אחריו ואחרי דברו (התנ"ך)? בסופו של דבר הגעתי לנקודה שהייתי שלם עם התובנות שלי; ידעתי שאלוהים קיים, שהוא ברא אותי ואת כל מה שקיים, וידעתי שהתנ"ך הוא נכון ואמיתי. לא פחדתי לומר זאת בגלוי ולא פחדתי שהחברים הלא מאמינים שלי יצחקו עליי בגלל זה. הרגשתי שמח על כך לכמה שניות אך זמן קצר לאחר מכן פחדתי ונהייתי מדוכא.

הסיבה הייתה בגלל שהתמונה שהופיעה לי בראש לאחר אותה שימחה פנימית הייתה של אדם חרדי משכונת מאה שערים ולא הבנתי למה אלוהים רוצה שאני אתלבש ואתנהג ככה.

אז התחלתי לחשוב על החבר מהצבא ועל הקשר שלו עם אלוהים, התחלתי לחשוב למה לו אין זקן, למה הוא לא חובש כיפה, למה הוא לא לבוש בבגדים של שחור ולבן, למה אף פעם לא ראיתי אותו מניח תפילין או מתפלל ואיך הקשר שלו עם אלוהים בא לידי ביטוי? הספר שקראתי דיבר גם על היהודים המשיחיים וישוע ולא הבנתי את הקשר של ישוע אליי כיהודי.

התקשרתי אליו וקבענו להיפגש כדי לדבר על הספר שהוא נתן לי ועל עוד כל מיני שאלות שהיו לי... הוא ענה לי על כל השאלות שהוא יכול היה לענות ונתן לי את המתנה החומרית הכי טובה שקיבלתי עד היום: ספר התנ"ך עם הברית החדשה ביחד.

האמת  

מכיוון שכמו מרבית הישראלים בארץ, לא ידעתי כלום על הברית החדשה. כשחזרתי הביתה התחלתי מיד לקרוא בספר. שמחתי לגלות שישוע היה יהודי ובעצם "אחד משלנו" ("סֵפֶר הַיּוּחֲסִין שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן-דָּוִד בֶּן-אַבְרָהָם " – מתי א' פס' 1). בחנתי את הברית החדשה מהרגע הראשון שהתחלתי לקרוא אותה, לדוגמא, מתי כותב: "כָּל הַדּוֹרוֹת מֵאַבְרָהָם עַד דָּוִד אַרְבָּעָה-עָשָׂר דּוֹרוֹת" (מתי א' פס' 17). אני ספרתי את הדורות אחד לאחד כדי לראות שאף אחד לא מנסה לעבוד עליי, בכל פעם שמתי ציטט נבואה או משהו פסוק מהתנ"ך, בדקתי שהציטוט באמת קיים שם. כל אותו זמן שקראתי את הברית החדשה, בדקתי ובחנתי אותה מול ספרי היסטוריה חיצוניים שהצלחתי להניח את ידיי עליהם.

אני מניח שבערך באמצע בשורת מתי, הבנתי שאף אחד לא מנסה "לעבוד עליי" ופשוט המשכתי לקרוא. ככל שקראתי והתפללתי יותר ויותר אלוהים הראה לי שישוע הוא אכן המשיח שעם ישראל חיכה ועדיין מחכה לו היום. לאחר קריאה נוספת ושיחה עם יהודים-משיחיים, החלטתי שאני צריך להתפלל כדי לקבל את ישוע-המשיח לליבי. וכך היה, ברביעי לאוקטובר 2004, התפללתי לאלוהים, התוודיתי לפניו שאני חוטא שזקוק לקורבן של המשיח עבורי וביקשתי לקבל אותו כאדון לחיי.

החיים לא נהיו קלים מאותו רגע והלאה, להיפך, כפי שאמר לי אחד מהמשיחיים שהתפללתי איתו: "החלה המלחמה" וכך היה, אבל זה כבר סיפור אחר.

כחודש לאחר מכן, לאחר קריאה נוספת והרצאה ששמעתי בנושא, הבנתי את משמעותה של הטבילה וביקשתי להיטבל. למעשה העדות שלי לא מסתיימת כאן, אלא רק מתחילה. כי ישוע קורא לנו להיות לו לעדות בכל יום, מרגע שבחרנו ללכת אחריו.