לירון

סימן

מגיל צעיר מאוד, היתה בי התהייה לגבי קיומו של אלוהים.  אני זוכר בבירור, איך ביום בהיר ויפה אחד במהלך לימודיי בבית הספר היסודי, לאחר שיעור תנ"ך בו דיברנו על אלוהים. הלכתי הביתה ברגל בעודי תוהה אם קיים אלוהים או לא. כאשר נכנסתי הביתה, מצאתי עצמי לבד במטבח מול החלון שותה מים על מנת להרוות את צמאוני הרב. החלטתי, שדילמות מהותיות כאלה אודות קיום האלוהים צריך לפתור ולא ניתן להשאיר זמן רב מדי ללא מענה. ביקשתי מאלוהים סימן, אמרתי לו – "אם אתה קיים, אני מבקש שציפור מסויימת (יונק הדבש) תנחת מיד על השיח הזה, ממש כאן מתחת לחלוני". לא עברה שניה, ואותה ציפור הגיעה. כמובן שלא ראיתי אף ציפור שכזו בסביבה קודם לכן. הייתי מופתע, אך מייד הספק הודיע לי שזה סתם צירוף מקרים והציפור התעופפה בינתיים. אמרתי לאלוהים- "אוקיי, זה היה משעשע, אבל אם אתה באמת קיים, עשה שהיא תחזור"... והיא מיד חזרה. הפעם הייתי באמת המום. הדבר היחיד שידעתי על אלוהים, הוא סיפור משה והסנה הבוער, עליו למדתי לא מכבר בבית הספר, וברוח הסיפור, הבנתי שנוכחות אלוהים היתה ב"מקום הקדוש" הנ"ל ועלי להוריד את נעליי... די משעשע להיזכר בכך.

חיים ממשיכים

אך כטבע האדם, שוכחים מהר מניסים כאלה וחיי המשיכו במסלולם המאוד חילוני. ככל שהתבגרתי, האמנתי באיזשהו כח עליון אך כעסתי מאוד על הדת, בשל כל מה שהיהדות המודרנית והדתית מייצגת. נרתעתי מדתות, בשל ההיסטוריה הארוכה של המלחמות, שהן גרמו וחשבתי שהדרך היחידה לאלוהים היא דרך דת. כל אלה גרמו לי לשים את אלוהים באיזה שהיא מגירה נסתרת ולשכוח ממנו. הוא לעומת זאת, מעולם לא שכח אותי.

אלוהים מציל פעמיים

בסוף התיכון נסעתי עם מס' חברים לפסטיבל ערד – שם חיכינו בקוצר רוח להופעתה האחרונה של להקת משינה. כרטיסים קנינו חודשים מראש, וביוקר רב. כאשר הגענו לאחד משערי הכניסה למופע, דקה לפני שעת ההתחלה, יצאתי מהרכב ופתאום הרגשתי שאסור לי להכנס. היתה לי הרגשה נוראית לגבי המופע, לא יכולתי להסביר זאת. אמרתי לחברי הטוב, שאני לא יכול לבוא, שנראה לי שיהיה בלגאן ושזה לא בשבילי. הוא כעס ולא הבין, אך משהו בי  התעקש, באופן מאד לא אופייני לי. דקות מאוחר יותר, באותו שער כניסה נוצר צוואר בקבוק והמונים נפצעו. 3 נערים נהרגו. חבריי, אשר חלקם נפצע קל, עזרו בביצוע פעולות החייאה על אחד מההרוגים. אני יודע, שאלוהים הציל את חיי באותו הערב. שנה מאוחר יותר, התהפכה על רכבי משאית במשקל כולל של 75 טון וגם כאן, אלוהים הציל את חיי בדרך נס, כאשר יצאתי ללא שריטה, מרכב שהפך לעיסת מתכת.למרות כל הניסים והנפלאות, את אלוהים לא הכרתי, ובחרתי להמשיך לחפש משמעות חילונית לחיי.

 הכרות ראשונה

במהלך הצבא, פגשתי אישה אמריקאית, שהגיעה לארץ להתנדב, משום שיש בה אהבה עזה לעם היהודי ולאלוהיו והיא החליטה להקדיש לשנייהם את חייה. זה היה לי מאד מוזר, אך בכל זאת התידדנו ויצא לנו לדבר המון ולטייל המון בארץ. סטייסי דיברה המון על אלוהים ואני שמעתי אך לא ממש הקשבתי. היא סיפרה לי כמה אלוהים אוהב אותי וקורא לי להאמין בו, אך המילים נפלו על אזניים ערלות. היא עודדה אותי לקרוא את התנ"ך, אותו הכירה מצויין, אך סירבתי, משום שמעולם לא הצלחתי להבין את הג'יבריש הכתוב שם. נשארנו ידידים טובים – איש באמונתו המשיך.

התגלות

לאחר הצבא עזבתי את הארץ על מנת ללמוד בחו"ל. התחלתי חיים חדשים ונפלאים. הייתי עצמאי, הגשמתי חלום, הכרתי אנשים חדשים והכל היה מושלם... נהנתי מכל רגע, ובכל זאת, הרגשתי ריקנות עזה, אותה לא הצלחתי להסביר או להגדיר. כאילו הכל היה מזוייף. לצורך מחייתי עבדתי בהוראת עברית בערים שונות. באחד השיעורים האחרונים של שנת הלימודים, שהעברתי לתלמידיי בעיר רחוקה, ניגשה אלי תלמידה שלי והציעה לי טרמפ חזרה לעירי. שמחתי מאוד על ההזדמנות להמנע מנסיעה ברכבת המעופשת. בדרך דיברנו על כל מיני דברים הקשורים לישראל, בעיקר פוליטיקה. מן הפוליטיקה התחלתי לדבר על הכפייה הדתית בארץ, ואז שאלה אותי אנדראה – "מה אתה חושב על אלוהים?" עניתי שאני מאמין בכח עליון, אני קורא לו גורל, היא קוראת לו אלוהים, אבל זה לא ממש משנה. אמרתי, שאני אדם טוב, שלא פוגע באף אחד וכך צריך להיות. בשלב זה שיחתנו הסתיימה כי הגענו ליעדנו. עברו חודשיים של חופשת הקיץ, ופתאום קיבלתי טלפון מאנדראה. שיחתנו היתה מוזרה ביותר: "הי זו אנדראה, זוכר אותי? אני כאן בעירך, אנחנו חייבים להפגש עכשיו, אתה יכול?" לא היה לי משהו טוב יותר באותו הרגע והסכמתי. משהו בתוכי ידע שזה יהיה קשור לשיחתנו הקודמת, והאמת... רעדתי מפחד! נפגשנו ברחוב והתחלנו ללכת ברגל בעיר. 3 שעות אנדראה דיברה בלהט רב. מעולם לא ראיתי מישהו מדבר על משהו עם כ"כ הרבה תשוקה. היא דיברה על אלוהים ועל קריאתו אליי. אני לא זוכר מה היא אמרה לי, אך ההרגשה היתה שהיא חוזרת מילה במילה על דבריה של סטייסי שנאמרו לי כמעט 7 שנים קודם לכן!!! הייתי בהלם ורעדתי מפחד. אנדראה הפצירה בי לקרוא את התנ"ך ואף הביאה לי עותק בעברית!! הייתי כ"כ מבולבל. החלטתי לקרוא את התנ"ך "היהודי" בלבד על מנת להוכיח לה ולסטייסי כמה הן טועות. אמרתי שבשום פנים ואופן לא אגע בברית החדשה- הספר, שלדעתי אז, הביא לסבל הנורא שבני משפחתי חוו בשואה! ביקשתי מאלוהים שיענה לי ויראה לי את האמת דרך הקריאה. התחלתי לקרוא את התנ"ך וכבר מהפס' הראשון, הרגשתי כאילו קשקשים נופלים מעייני והבנתי (!), הבנתי כל מילה, זה כבר לא היה ג'יבריש. כבר מהפס' הראשון הרגשתי שאלוהים מדבר אליי, מנחם אותי, עונה לשאלותיי. החוויה היתה מדהימה. מצאתי את עצמי יושב כל היום ורק קורא תנ"ך, מחכה בצמא ל"מסר" הבא מאלוהים. לא יכולתי להניח את התנ"ך לרגע וממש הזנחתי את לימודיי באוניברסיטה. זו היתה השנה הלפני אחרונה ללימודי הרפואה שלי, עם מבחנים קשים ביותר, להם כמעט ולא למדתי, אך אלוהים עשה ניסים. את רוב זמני השקעתי בו, והוא בחסדו גרם לכך שעברתי את השנה בקלות יחסית – אני עדיין לא מבין כיצד.

מסקנה

תוך מס' חודשים סיימתי את התנ"ך, והבנתי מכל הנבואות, שהמשיח חייב להיות ישוע. התחלתי לקרוא את הברית החדשה וגילית ספר יהודי, שנכתב ליהודים על ידי יהודים ומדבר על הזהות היהודית האמיתית, על אהבת אלוהים לעמו, על חסדו הרב, נכונותו לסלוח ודבקותו באמת. לא הצלחתי עד היום למצוא סתירה – ולו הקטנה ביותר בין התנ"ך לבריה"ח. כל הנבואות המשיחיות מהתנ"ך מתגשמות בבריה"ח ובין 2 הספרים הרמוניה והמשכיות מושלמות.אלוהים, כה אהב את העולם, אותי, אותך וכל אחד, עד כי נתן את בנו יחידו (ישוע), למען לא יאבד כל המאמין בו אלא ינחל חיי עולם (יוחנן ג' 16). ישוע הוא הדרך, האמת והחיים שלנו!במהלך כל חיי, התחבטתי בשאלות קיומיות – מה מטרת החיים? מדוע אנחנו חיים? מדוע אנו מתים? מי אני – יהודי? ישראלי? אדם? מהו בכלל יהודי? מהו ישראלי? מה ההבדל בינהם? כיום – יש לי תשובות ברורות מאוד לגבי כל השאלות האלה, אני כבר לא עסוק בלבזבז את זמני על חיפושים אחר האמת ואחר ריגושים חדשים. מצאתי את הדרך האמת והחיים ואני מבין! הללויה – אני מבין! תודה אלוהים!

דברי הפצרה

התנ"ך הוא דברו החי של אלוהים, והוא הדרך הישירה והטובה ביותר, במיוחד שכשמשולב עם תפילה מליבנו, לשמוע מאלוהים ולהבין הכל אודות הכל! אני רק יכול לעודד אותך לקרוא בעצמך ולגמוע ממעין המים החיים, שלעולם לא מתייבש!

ל. שני