קרן

כישוף ותורות הנסתר

נולדתי ב 1983 ברמת גן למשפחה יהודית חילונית. גדלתי עם הידע העמוק שיש אלוהים. חגגנו את כל החגים. מגיל צעיר אפילו רשמתי תפילות לאלוהים. אבי הוא ספר ועבד מחוץ לבית בעוד אמי נשארה לעבוד בבית בכדי לגדל אותי ואת אחי ולטפח אותנו.
מרגע שיכולתי להחזיק עיפרון ביד כתינוקת אמי עודדה אותי לצייר וכך עולם האומנות נפתח בפני עד היום. לא ידעתי שבגיל מאוחר יותר האומנות תהיה כלי כל כך חשוב ששימש נקודת מפנה בחיי ושינה את חיי מקצה אל קצה.

בסביבות גיל 11-12 קצת לאחר שעברנו לגור בראש העין הורי התגרשו. הייתי ילדה מחוננת והלימודים היו חלק גדול מחיי. אפילו נקודת מפלט. אמי חיפשה חיזוק בחיים והחלה ללכת ללימודי קבלה ואני הצטרפתי אליה. אהבתי לצפות בסרטי אימה מגיל צעיר ושילוב הדלת שנפתחה בחיי של צפייה בסרטי אימה, חיפוש רוחני בקבלה ואנשים שפגשתי שעסקו בכישוף (קריאה בקלפים, בקפה, טארות, אסטרולוגייה, פיצוח חלומות) הייתה ממש "שילוב מנצח" לעידוד בעיסוק בכישוף ותורות הנסתר. חשבתי שמצאתי תכלית וכוח. אפילו חשבתי שאני יכולה להאמין ולמצוא גם אמת בקפה, לדבר עם רוחות, לעשות סיאנס ו"לחזור" לגלגוליי הקודמים דרך היפנוזה. מה שלא ידעתי זה עד כמה חמור היה הדבר בעיני אלוהים. אבל לאלוהים היה חסד הרבה יותר גדול עליי והוא החליט לא לוותר עליי. בביקור הראשון שלי לטיול בת מצווה בפאריס במוזיאון הלובר' ראיתי את תמונתו של ישוע. אמי הסבירה לי על דרך הציור ועל ההילות שמסביב לראשים של ישוע ותלמידיו. "מתי שההילות בציור יוצרות צורה כוללת של משולש, אז הציור נחשב לציור קדוש". היא הסבירה. "אהה, הציור הזה הוא ציור קדוש!" והתחלתי לצייר את ישוע על הצלב במחברות הציור שלי, בהיותי מדייקת שיש שילוש, משולש בציור. רציתי לצייר את הציור הקדוש הזה שתפס אותי משום מה.

מסתוריות הן דרכי האל!

בסביבות גיל 14התחלתי ללכת למסיבות לצאת עם בנים שכל "מערכת יחסים" נמשכה שבועיים. לא לקחתי את החיים ברצינות, כמו הרבה בנות. המשכתי בחיפושיי אחרי אנשים שעוסקים בכישוף וניסיתי ללמוד מהם ולחוות "כוח" בכדי לנסות למלא חלל שבעצמי לא הבנתי על היותו באותו הזמן.

אז באותה תקופה שהתחלתי לצייר את ישוע באמת לא הבנתי מה פשר הדבר... אבל איך אומרים- מסתוריות הן דרכי האל! בגיל 16 התקבלתי בתיכון למגמת אומנות. המורה התחיל להסביר לנו מעט על תקופת הרנסאנס, על הפייטה הפלורנטינית ויצירות שונות שלקוחות מסצינות רבות בברית החדשה. רציתי לקרוא את הברית החדשה אבל לא הקדשתי כל כך הרבה מחשבה לכך. הכל קרה בטבעיות. לא ממש ניסיתי למצוא את ישוע. ישוע מצא אותי. באחד השיעורים בחדר אומנות נאלצנו להשאר שעות לאחר הלימודים כי המורה הקרין לנו סרט על אחת הבשורות. הסרט היה ישן והייתי עייפה. כשהגענו לסצינה של צליבת ישוע כבר לא הייתי עייפה, אך דמעות של עצב רב זלגו לי על הלחיים. לא האמנתי שאני רואה את זה מול עיניי.  צלבו את ישוע...

איטליה

מטעם המגמה נסענו לאיטליה בכדי לראות את כל היצירות וללמוד את הדברים מקרוב. לא נידרש ממני הרבה זמן בכיד למצוא את עצמי בכנסייה הקתולית במילאנו. לא תכננתי את זה, פשוט ברגע שנכנסתי לכנסייה לא יכולתי להתעלם מרצון שהיה בתוכי להתפלל לאלוהים. לא הפאר משך אותי. ברגע שנכנסתי לאחד החדרים הקטנים בכנסייה וראיתי תמונה קטנה ודווקא לא כל כך מיוחדת של ישוע הרגשתי שיש משהו באיש הזה... יותר ממה שאי פעם סופר לי, ויותר ממה שמצויר בתמונה.

יצאתי מהכנסייה והחלטתי לקנות  שרשרת צלב קטנה. העובדה שאני יהודייה לא סתרה לי, ובתור אמנית ממש לא היה לי חשוב מה חושבים, אחרי הכול אני באיטליה, ואני תמיד אוהבת והכי חשוב לי לעקוב אחרי ליבי, לעומת מה שאנשים חושבים ואומרים. הנורמה אינה תמיד מה שצריך לקבוע את עתידנו ורצוננו כל עוד אין זה פוגע פיזית באחר. אז אני החלטתי ללכת אחרי הלב.

חיי השתנו!

כשחזרתי לארץ אחד החברים שסיפרתי להם על מה שקרה לי באיטליה אמר והסביר לי ששמו של ישוע אינו ישו, ותיקן אותי, ששמו ישוע. אהבתי את השם הזה הרבה יותר ולא הבנתי למה במשך כל הזמן אנו הישראלים לא קוראים לו בשמו. רק לאחר כך גם הבנתי את משמעות הדבר. שמו לא ישו כמו "ימח שמו וזיכרו" כשם שהרבנים הצמידו לו את שמו והטמיעו זאת בתרבותנו, אלא שמו ישוע, ישועה... מעניין! מעניין היה לי לשמוע וליראות כמה מוסתר מאיתנו הישראלים על ידי הרבנים. כל כך שמחתי לדעת מה שמו.

הכל קרה מאד מהר. לאחר כמה ימים פגשתי חברה ברחוב והיא שאלה אותי מדוע אני עונדת צלב, הסברתי לה שאני מאמינה בישוע עכשיו, אפילו שעדיין לא ממש ידעתי הרבה על האמונה. הלב כבר אמר. היא סיפרה לי שדודה הוא יהודי משיחי. לא ממש הבנתי, "מה זה יהודי משיחי, ואיך זה יכול להיות, מה? איני היהודייה היחידה בארץ או בעולם שמאמינה בישוע?" ביקשתי את מספר הטלפון שלו. רציתי לדעת עוד ולהכיר עוד יהודים שמאמינים בישוע.

לאחר שיצרתי עימו קשר הוא הפנה אליי עוד מאמינים צעירים מאיזורי ולאט לאט, או אפשר גם להגיד שבמובנים רבים - מהר- חיי השתנו! הלבוש, הדיבור, דברים שמבחוץ השתנו, אבל יותר מכל- דברים שמבפנים החלו להשתנות, עד היום!

איש לא סיפר לי על ישוע שהוא המשיח, הדרך והאמת. אלוהים הדריך אותי בעצמו. מאותו רגע שחלטתי ללכת אחרי ישוע ולמרות גילי הצעיר עברתי רדיפות והצקות על אמונתי. בבית הספר, מדתיים שמצאו על היותי מאמינה אפילו שמעולם לא היה לי קשר איתם וגם במשפחה. אבי לא הבין וחשב שצריך "לעזור" לי ושאני בצרה, אבל לאחר שש שנים אבי אחליט לתת לישוע צ'אנס וחייו השתנו מאותו הרגע. אבי הוא לא אותו אדם שגדלתי איתו, הוא ממש כל כך הרבה יותר כמו ישוע! אבל זאת העדות שלו כבר...

אהבה ורחמים

מצאתי אהבה אמיתית. מצאתי תכלית, תקווה. במשך השנים מהרגע שהגעתי לאמונה התחילו הדברים הקשים באמת בחיים לקרות. בתיכון ובצבא חברתי ושכנתי נרצחו בפיגועים. באותה תקופה היה נדמה כאילו חייתי במדבר. הבנתי שאף אדם לא יוכל להיות המנחם האמיתי... הבנתי שיש לי מעין חור גדול איפשהו בסביבות הלב, והגעתי אחרי דרך מסוימת להבנה שזה חור שנמצא שם שרק אלוהים יכול למלא. החור הלך ונעשה יותר ויותר כואב פיזית, ואני יכולה להגיד לכם שהיום החור הזה מלא ונירפא. אלוהים נכנס לחיי, ולא בצורה שטחית שידעתי אותו מגיל צעיר. היותי יהודייה גרם לי לדעת את אלוהים באופן אישי, עמוק, טהור ואינטימי. ישוע והיותו אז על הצלב, כמו בסרט שראיתי בתיכון, והכפרה שלו על החטאים וכל המכאובים שלי (קראו ישעיהו נ"ג) הוא שגרם לי לרפואה עמוקה, הוא מילא אותי, הוא נטע בי שימחה שדבר בעולם הזה לא יכול לתת והוא נתן לי אהבה ורחמים שמעולם לא היו בי לפני כן, ושלא מצאתי מלפני. זה מה שאני קוראת ניצחון, שינוי חיים, להיות יהודייה אמיתית. והדבר הכי חשוב- לדעת שאת נאהבת ואוהבת בחזרה, לא משנה מה, כי האהבה של אלוהים היא ניצחית ואמיתית. היא חינם והיא גם שם בשבילך.