וליה

 
00:00

רקע

קוראים לי וליה ואני בת 20. נולדתי ברוסיה למשפחה ניצולת שואה. עובדה זו השפיעה רבות על הדרך שבה חונכתי בייחוד לאור העובדה כי גלי האנטישמיות ברוסיה לא פסחו על העיר שבה חיינו, ולכן מהילדות ידעתי שאנחנו שונים ולא כמו "כולם". המשפחה שלי היא לא משפחה דתית או מסורתית, להפך, חונכתי לאתיאיזם, אבל היה לנו חשוב לשמור על הזהות שלנו כיהודים בו זמנית.

חיפושים וויכוחים

כאשר מילאו לי עשר שנים עלינו ארצה. ההסתגלות לארץ הייתה חוויה לא פשוטה. הייתי צריכה ללמוד עברית, להכיר חברים חדשים ולהסתגל לעולם שונה לגמרי. חשבתי שהחיים בישראל יהיו טובים יותר היות וכולם כאן יהודים, אך המציאות הוכיחה אחרת. הבנתי שהיהדות שלך כאדם קשורה מאוד למידת הדתיות שלך. כמו כל ישראלי ממוצע גם לי הייתה תקופה ובה בדקתי מה כל העניין סביב הדת. מהר מאוד מצאתי שם צביעות והרבה מצוות של בני אדם, כלל לא ראיתי את אלוהים בזה.
 
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"  (ישעיה כ"ט)

 המחשבות על אלוהים הניעו אותי לחפש תשובות ואמת גם בדתות אחרות למשל הנצרות והאסלאם אך התוצאה הייתה זהה – הרבה מצוות של בני אדם ללא אלוהים. התחלתי להבין שאין אלוהים, וכי דת או אמונה באלוהים באשר הוא, היא התרמית הגדולה בתולדות האנושות. כאב לי הלב על אנשים שמאמינים באלוהים, קוראים לו "אדון" או "מלך", מוותרים עבורו על תענוגות כאלה ואחרים ולאחר המוות מגלים שכל ההקרבה שלהם הייתה לשווא. לכן רציתי לעזור לאנשים כאלה "לראות את האמת" ולא פספסתי ויכוח אחד על העניין.

ריקנות

למרות כי באמת ובתמים הייתי בטוחה בצדקת דרכי, בתוך תוכי לא הייתי מאושרת. חיפשתי משמעות לחיי, אבל אף פעם לא אצל אלוהים. ניסיתי למלא את הריקנות שבי על ידי אומנות, ספרים, חברים, מוזיקה ואהבה אך כל זה סיפק אותי רק לרגע. ידעתי שחייבת להיות סיבה לקיומי, אך כל מה שמצאתי אכזב אותי מאוד והשאיר אותי רק עם חלל גדול יותר ויותר. מחשבות כאלה הביאו אותי להבנה שאין לי למה לחיות ולכן ניסיתי להתאבד לא פעם, אך ללא הצלחה.

הבחור המשיחי

בכיתה יא' פגשתי בחור משיחי שסיפר לי על האמונה במשיח ישוע. בהתחלה רציתי להתווכח איתו ולהראות לו שאין אלוהים כפי שעשיתי עם רבים לפניי, בטח ובטח לא האלוהים של הנוצרים. איך בכלל יהודי יכול להאמין ב"ישו" לאחר כל מה שנעשה לנו כעם בשמו? זה לא הסתדר לי בראש. המשכנו לדבר, וקראנו נבואות מהתנ"ך על המשיח (כגון תהלים ב', ישעיה נ"ג), אט אט למדתי שהתנ"ך עצמו מלמד שיבוא המשיח ועמנו לא יקבל אותו.

"מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים ס"ט 9)

 ראיתי שהבחור הזה מכיר את האלוהים שהוא מדבר עליו, והוא מכיר אותו גם מהתנ"ך וגם מהחיים האישיים שלו, וזה אותו אלוהים. התחלתי לבדוק בעצמי האם ישוע הוא המשיח והאלוהים שלנו. הופעתי לגלות שכל התנ"ך זועק שכן, זה הוא! הייתי מלאה בדעות קדומות לגביו והבנתי שלהאמין בישוע זה הדבר הכי יהודי שיש!
התפללתי וביקשתי סליחה על כך שהלכתי בדרכי ושפספסתי את הדבר הכי חשוב בעולם – את אלוהים עצמו.

שינוי מהותי

מאז שמסרתי את חיי לאדון ישוע, חיי התמלאו במשמעות, בשמחה כנה ואהבה לאלוהים ולכל אדם, גם בקשיים שונים. מייד כשגיליתי את האמת, רצתי לספר את הבשורה המשמחת להורי, שחשבו כמוני כי אין אלוהים. לצערי הורי לא קיבלו את החדשות בצורה שמחה כמוני, ונאסרתי לקרוא בכתבי הקודש או להיפגש עם מאמינים. הורי עשו הכול כדי שאני ארפה מן האמונה, אך כאשר ראו כי הם לא מצליחים, החליטו כי אנחנו לא יכולים להמשיך לגור יחד וכי אינני עוד בתם. עזבתי את הבית לתקופה מסוימת אך בסופו של דבר חזרתי, עדיין קשה להם לקבל את האמונה אך הרבה פחות ממה שהיה בתחילה. עברו ארבע שנים מאז שהכרתי את אלוהי אבותינו ואינני מתחרטת לרגע על ההחלטה שלי ללכת אחרי ישוע, למרות הקשיים. החיים בלעדיו אינם חיים!

"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ, תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי" (דברי ישוע בספר מתי י"א 28-30)