עדי

קצת שונה מכולם

נולדתי בשנת 87' למשפחה של יהודיים משיחיים (הוריי קיבלו בנפרד את ישוע לחייהם בשנות העשרים לחייהם לפני שנפגשו). גדלתי במשפחה מרובת ילדים, אנחנו שבעה אחים ואחיות. 
הוריי גידלו אותנו כיהודים וישראלים לכל דבר אך הדבר החשוב ביותר בביתנו היה האמונה בישוע המשיח וערכיה. הוריי דאגו שנדע שההחלטה להמשיך ולהאמין בישוע תלויה בנו. זהו לא משהו שיכול לעבור בירושה, זה החלטה של כל אדם לפני אלוהים.

מתחילת דרכי והיחשפותי למקומות ציבוריים (גן, בית ספר והלאה) הרגשתי שונה, נבדלת. ההבדל בא מכמה דברים חיצוניים: אמא שלי אמריקאית ודיברנו עברית ואנגלית בבית, צבע שיערי (ג'ינג'י) ובנוסף הייתי מאד ביישנית ולא דיברתי הרבה. הדבר הכי גדול שידעתי שמבדיל ביני לבין שאר הילדים במסגרות החברתיים היה האמונה בישוע. ראיתי את ההבדלים שיש בין הבית והמשפחה שלי לבתים והמשפחות של חברות שלי.

מציאת דרכי בעולם

כיתה ח' הייתה השנת מפנה שלי. התחלתי לגשש את דרכי בעולם, ניסיתי דברים שונים (שלא סיפקו, לא אהבתי ולא המשכתי) ולבסוף בתחילת כיתה ט' השתתפתי בכנס ראשון שהייתי בו עם בני נוער אחרים בגילי. במקום הזה, שהייתי מנותקת מההורים ומהמסגרות האחרות שהייתי רגילה אליהן, עמדתי לבד לפני אלוהים עם ההחלטה אם להתמסר לישוע כאדון חיי או להמשיך עם הדרך שלי. ידעתי בליבי תמיד שישוע הוא המשיח שלו כל עם ישראל ממתיו ומייחל, אך לא נתתי לו את חיי. באותו הרגע התחלתי לבכות ואמרתי לאלוהים בתפילה שאני מבינה שאין לי לאן ללכת חוץ מאליו, אני יכולה לבזבז עוד שנים ולהמשיך ללכת במעגלים אבל ידעתי מה היא הבחירה הנבונה יותר.
אני זוכרת עד היום את ההרגשה, כמעט ולא יכולתי להפסיק לבכות, ידעתי את המחיר של ההחלטה שלי, שחיי לא שייכים לי, שאני מוותרת על האחיזה והולכת לשרת את אלוהים עם כל כולי. אני זוכרת גם את הפחד שהרגשתי כי לא ידעתי מה מחכה לי, לא ידעתי מה לעשות באופן הפרקטי כי רציתי לעשות את זה בצורה הכי טובה למען אלוהים.

החלטות קשות

מאז המשכתי ללכת עם ישוע כאדון של החיים שלי, בכל תחום, חוץ מההודאה בציבור. משום מה היה לי קשה לספר לאחרים בבית ספר שאני שונה מהם. הדבר הכאיב לי, שנאתי את זה שהיה לי כל כך קשה להודות בדבר שהכי חשוב לי בחיים. ישוע אמר במתי י' 32-33:

"כָּל מִי שֶׁיּוֹדֶה בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גָּם אֲנִי אוֹדֶה בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְכָל הַמְכַחֵשׁ בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גַּם אֲנִי אֲכַחֵשׁ בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם".
 
הפסוק הזה מילא אותי ביראת ה' ורציתי להשתנות. רציתי להפסיק להתבייש ולהתחיל לדבר.

בשנים שלי בתיכון ובצבא אלוהים התחיל לענות לתפילה שלי להשתנות והתחלתי לראות דרך דבר אלוהים ודרך חוויות שעברתי שאין לי אף אחד אחר לבטוח בו ושאין לי סיבה להתחבא או להתבייש. הביטחון שלי בגלל מי שאלוהים בחיי, התחיל להתחזק. עמדתי מול מצבים שונים בצבא שהייתי חייבת לדבר ולספר בדיוק מי אני וכך עשיתי.

מזמור ס"ב 7: "אַךְ-הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא אֶמּוֹט"  

הוא שינה את חיי!

כיום אני רואה שלא סתם אלוהים נתן לי להיות שונה מההתחלה. הוא בחר בי. למעשה, הוא בחר בכל אחד מאיתנו אבל הדרך שלו שונה עם כל אחד. 
אחד הדברים שאני הכי אוהבת באלוהים זה שלא משנה לו מה נראה בהווה הפיזי, הוא רואה את הדברים שעתידים לקרות.

ירמיה כ”ט 11: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם-יְהוָה  מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה"

רומים ד' 17: (בהקשר של אברהם אבינו) "הָאֱלֹהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וְהַקּוֹרֵא בְּשֵׁם דְּבָרִים בְּעוֹד אֵינָם בְּנִמְצָא".

אלוהים ראה את המקום החלש, המסכן שהייתי בו אפילו שכבר בחרתי ללכת אחריו אבל ברוב רחמיו וברוב אהבתו אליי, הוא היה סבלני וידע שעם קצת עזרה ועם הרבה חסד, הדברים שהיו החולשות, החסרונות שלי, יהפכו לכוח שלו בי. 
מי שמכיר אותי היום לא רואה את הדברים האלה בי, ולי בעצמי קשה לזכור מי הייתי פעם. לאלוהים יש עוד הרבה עבודה בי אבל מי שהייתי פעם, זה לא מי שאני עכשיו, ולעולם לא אוכל לחזור למה שהייתי, ולעולם לא אוכל לשכוח מה שאלוהים עשה בי. הוא שינה את חיי! הוא מילא אותי באהבה, בביטחון, בשמחה אמיתית (כמה חיפשתי שמחה אמיתית) ובשלום בכל מצב.