זיוית

ילדות

אני ישראלית צברית - דור שמיני מצד אמא שלי ודור שביעי מצד אבא שלי כאן בארץ – מאוד מאוד שורשית ומאוד ישראלית. בילדותי גדלתי בעיר אילת שהייתה בזמנו עיר בתולית, לא מפותחת כמו שהיא היום, ונקייה (תרתי משמע). עם חופים מדהימים, ים שקט ואוויר נקי לנשימה.
הורי התגרשו כאשר הייתי צעירה מאוד ואבי נישא בשנית כאשר מלאו לי 15 שנים. יש לי אחות גדולה מאותה האם ושתי אחיות מאשתו השנייה של אבי. הבית שבו גדלתי היה בית אתיאיסטי לחלוטין. אבי האמין ועדיין מאמין באבולוציה ובמדע – מה שלא מדעי לא קיים. לעומתו אמא שלי האמינה מאז ומעולם בעולם שיש בו ישויות, רוחות ובכל מה שקשור לניו-אייג' (לעידן החדש). לעומת שניהם, אשתו השנייה של אבי הגיעה מבית דתי חרדי ועם השנים במחיצתו של אבי הפכה להיות חילונית שומרת מסורת אבל לדת יש חשיבות מאוד גדולה עבורה. לאחר שהתגייסתי לצבא עברה משפחתי לגור באזור ירושלים והקשר עם החברים מאילת נשמר על אש קטנה.

מפגש יוצא דופן

בשנת 1993 פגשתי את אישי לעתיד מייקל – גרתי בקיבוץ ליד אילת, הוא היה מתנדב ואני הייתי בתחילת חיפוש אחרי משמעות לחיים שלי. עברתי באותה תקופה מהקיבוץ שבו פגשתי את בעלי ושהיתי שם שנתיים, לקיבוץ אחר, קונסרבטיבי, והיה לי ברור שחסרה לי המסורתיות, היהדות וערכים שעליהם התחנכתי בילדותי. בקיבוץ שאליו עברתי לא רצו לקבל את מייקל בגלל היותו גוי והציבו לפני אולטימטום: "או שאת איתו או שאת איתנו". כמובן שבחרתי בו מבלי להסס וכך עזבנו שנינו את הקיבוצים שבהם היינו והגענו לעיר אילת. באילת יקירי מצא עבודה אצל קבלן בניין והתחיל לעבוד. גרנו ביחד בחדר בתוך דירה שהייתה שייכת לקבלן – עבור עובדים שעבדו עבורו, אולם לאחר כשבועיים של עבודה הודיע הקבלן שאני תופסת מקום של שני פועלים בחדר ולכן עלינו לפנות את החדר. ההודעה הגיעה אלינו ביום חמישי וביום שישי (יום למחרת) היה עלינו לעזוב את המקום. וכך קרה המקרה שאני כבר ביום חמישי מהבוקר עברתי ממודעה אחת לשנייה בניסיון למצוא מקום שנוכל להשכיר באופן מיידי, וכמובן שכיתתי רגלי ממקום למקום כדי למצוא את הדירה המיוחלת. 
תוך כדי חיפושי הגעתי לביתו של מנהיג קהילת היהודים המשיחיים באילת. הדירה שאני חיפשתי הייתה באותו הרחוב אולם לאלוהים היו תוכניות שאני עדיין לא ידעתי עליהן עבורי. דפקתי על הדלת ואת הדלת פתחה לי אישה צעירה שנראתה גם נמרצת למדי. לשאלתי אם יש לה דירה להשכרה או חדר היא ענתה: "יש לנו מלא מקום כאן ב"מקלט" אבל זה מחולק לחדרי בנים וחדרי בנות". הסברתי לה שבמודעה שקראתי היה מדובר בחדר להשכרה ולא היה אזכור לכך שזה רק עבור בנים או רק עבור בנות. היא הסתכלה עלי לרגע ואמרה "אז כנראה שזו לא הייתה המודעה הנכונה כי המקלט הוא אכסניה ויש מיטה להשכרה ולא חדר נפרד – יכול להיות שלא קראת טוב מה שהיה כתוב". אני כבר הבנתי שכנראה חלה טעות ושהגעתי לבית הלא נכון ולכן התנצלתי ועמדתי ללכת משם, כאשר היא אמרה פתאום "את יודעת שאנחנו יהודים משיחיים". שאלתי אותה מה זה והגברת החלה להפליג בתיאור אותם יהודים משיחיים. אני התחלתי לאבד את הסבלנות ומה שעלה לי בראש היה "אוי לא, עוד אחת מאותן מטורפות.... רק זה חסר לי... על מה נפלתי....". בשלב כלשהו קטעתי את שטף דיבורה הודיתי לה ועמדתי להיפרד, כאשר זו שלחה לפתע את ידה לכוננית סמוכה לדלת, שלפה משם את ספר "תשעה אנשים", כרטיס ביקור ואמרה לי " תראי, אנחנו עורכים בכל יום שישי ארוחת ערב משותפת, את והבחור שלך מוזמנים להגיע אם לא יהיה לכם היכן להיות ולאכול איתנו. וקחי גם את הספר הזה ותקראי אותו הוא מספר עלינו קצת מזווית אחרת – יש שם סיפורים של יהודים שהאמינו בישוע וגם אני שם". אמרתי לה תודה, לקחתי את הספר וכרטיס הביקור וברחתי משם כל עוד נפשי בי. בערב כשנפגשתי עם מייקל סיפרתי לו על התקרית המוזרה שהייתה לי ושנינו צחקנו על המשוגעים שיש היום בעולם שמאמינים בכל מיני שטויות ומנסים לשכנע אותך שיש אלוהים.... מצחיק לא!? כמובן שלא הלכנו ביום שישי לארוחת הערב ואת הספר שהיא נתנה לי הנחתי באיזו פינה שכוחה ואת כרטיס הביקור תחבתי לארנקי בחוסר מחשבה. או אולי לא...

צרות בעיר הדרומית

יום למחרת התחיל סיוט חדש עבורי ועבור יקירי שנמשך כחודש. העיפו אותנו מהבית, פיטרו את מייקל מהעבודה – וגם אותי כי לא הייתה לי כתובת סרבו לשלם לו עבור תקופת העבודה שהוא נתן. כל שהיה לנו היו כמה מאות שקלים שאריות שהיו לי בבנק מהעבודה שלי.
הזמן הוא יולי – אוגוסט, התקופה הכי סואנת בעיר אילת והכי קשה. התחלנו לנדוד ברחובות העיר אילת בלי כסף ובלי מקום ללון בו עם חפצינו המועטים שכללו מספר חבילות וכמה תיקי בגדים. ישנו קרוב למלונות וזה כדי שנוכל להתקלח בבקרים בתוך בית המלון בשירותים שלהם. היו מלונות שמיד עלו עלינו וגרשו אותנו היו מלונות שלא היה להם אכפת והיו תקופות שבהם נעזרנו במקלחות שליד החוף. נראינו כמו כל אותם חברה צעירים וזרוקים שמגיעים לעיר ונרדמים תחת כיפת השמים רק שהם יכלו אחר כך לחזור הביתה ואנחנו לא.
לאחר כמה שבועות קרה המקרה ובאחד הלילות גנבו לנו את כל התיקים שהיו ברשותנו ובכללם את הארנקים ובהם הכלום שנשאר לנו מהכסף שלא היה לנו, דרכונים, בגדים ועוד. מייקל שהיה בעל תושייה רבה התעורר לא הרבה אחרי שהגנבים ביקרו אותנו וניקו אותנו, והצליח למצוא את חפצינו, אחרי שהמשטרה תפסה את הנערים שביצעו את הגנבות, מוסתרים בשיחים. הגנבים לא הספיקו לעולל דבר לחפצים שלנו לשמחתנו והצלחנו למצוא את הדרכונים ואת הארנקים, אבל אני נשברתי. הגענו להחלטה שהולכים להוציא את שארית הכסף מהבנק ומשכירים משהו – לא משנה מה העיקר שלא נעבור שוב את מה שעברנו. הגענו לבנק לאומי לסניף המרכזי, וגילינו לחרדתנו שאין לנו מספיק כסף אפילו להתקשר למישהו מבני משפחתי על מנת שנוכל לקבל עזרה.
ישבנו על מדרגות הבנק אומללים מיואשים ושפופים. פתחתי את הארנק ואמרתי למייקל "כל מה שיש לי בארנק זה כרטיס הביקור הזה. אולי תנסה לדבר איתם? הם דוברי אנגלית – אולי הם יסכימו לתת לנו מקום לישון או לטלפן?". מייקל הסכים ואנו פנינו לכיוון המקלט. התחושה שעולה בי עד היום הייתה של ייאוש כבד ורגש של בושה על המצב שאליו נקלענו – יותר גרוע מזה לא יכול היה להיות עבורי...הרגשתי שאני בתחתית של התחתית.

סיוע ממקום לא צפוי

הגענו ל"מקלט" ומייקל דיבר עם מי שהיה אחראי על הרישום וסיפר לו על המצב שבו אנו מצויים. שנינו היינו בטוחים שפשוט ישלחו אותנו משם בבושת פנים. התגובה שקיבלנו הייתה שונה לחלוטין ממה שציפינו לה. האדם שהיה אחראי "ג'ון הגדול" העיף בנו מבט אחד חטוף ואז פנה לאחת הבחורות שעבדה במקום וביקש ממנה שתראה לנו היכן לשים את החפצים שלנו. ואז פנה אלינו ואמר באנגלית למייקל "בואו תיכנסו ואל תדאגו. אני אכין לכם משהו לאכול. בינתיים תלכו ותתקלחו תשימו את הדברים – אתה בחדר של הבנים ואת בחדר של הבנות – ואחרי האוכל תלכו לנוח אחרי שתנוחו תבואו ונדבר". מייקל אמר לו "אבל אין לנו כסף". וג'ון אמר: "אל תדאג לכסף, אתם לא צריכים לשלם שום דבר כרגע." עשינו את מה ש"ג'ון הגדול" אמר לנו ואחרי שינה טובה – לראשונה מזה כמה שבועות, הצלחנו גם לחייך.
ההסדר עם המקלט היה פשוט – ג'ון יראה למייקל היכן הוא יכול להשיג עבודה על בסיס יומי שבו התשלום הוא עבור כל יום שבו מייקל עבד ואני אוכל להשתמש בכתובת של המקלט כדי למצוא עבודה וכך נרוויח כסף – מהכסף שנקבל כשנקבל אותו, נשלם עבור הלינה ועבור אוכל כמה שנוכל. כל זמן שאנו לא עובדים לא נשלם בכסף אלא בעזרה בניקוי האכסניה. וכך אכן היה.

גילוי מדהים

במהלך התקופה שבה היינו במקלט אני התחלתי לשאול שאלות לגבי המקום, האנשים והאמונה. אף אחד לא לחץ עלי או דחף אותי לכך הדברים באו מאוד בטבעיות והיו לי הרבה שיחות עם בחורה מהמקלט בשם אילנית. לאחר מספר ימים במקום, שבהם למדתי להכיר את העובדים במקום ולהתחבר אליהם, ביקשתי לדעת יותר על הברית החדשה ואילנית הציעה לי לקרוא את הברית החדשה והפנתה אותי לספר יוחנן. קראתי את הספר ומשהו בתוכי התחיל להתפתל. כאב לי על מה שקרה לישוע, לא הבנתי על מה צלבו אדם כל כך טוב, למה הוא היה צריך לספוג כל כך הרבה דברים כל כך לא טובים. יכולתי להרגיש את כאב הצליבה וכאב לי איתו כאשר היה צריך למות עבור חטאים שלא הוא ביצע – כאשר היה עליו להיפרד מ'האב' שהוא כל כך אהב.
הייתי מזועזעת, חשבתי שזה ממש לא בסדר שאלוהים איפשר לדבר כזה לקרות. חזרתי אל אילנית וביקשתי הסברים למה שקראתי. היא בסבלנות הסבירה לי שהדבר היה חייב להיעשות כדי שאנחנו החוטאים האמיתיים נוכל לקבל כפרה, כדי שאנחנו נוכל להיות בקשר קרוב יותר ואמיתי עם האלוהים. אחרי השיחה הזו עם אילנית היו עוד הרבה שיחות אבל אחת, אחרונה, הייתה חשובה. היא אמרה לי שכל מה שהיא אמרה לי עד עכשיו לא חשוב השאלה היא אם אני רוצה שאלוהים יבוא וישכון בלב שלי וייתן לי את התשובה באופן ישיר ממנו – "אל תסמכי עם מה שאני אומרת, תשאלי אותו בעצמך אם הוא קיים, ואם כל מה ששמעת כאן הוא אמיתי או לא". וכך עשיתי. התפללתי איתה שאלוהים ישכון בקרבי ויגלה לי את האמת על עצמו. לאחר מכן התפללתי לבד בחדר וביקשתי ממנו התגלות, שיופיע לפני, יגיד לי אם באמת כל מה שאני שומעת וקוראת הוא אמיתי. להגיד שהוא הופיע לפני בחזיזים ורעמים וענה לי מיד על כל שאלותי – זו לא הדרך של אלוהים. לא איתי בכל אופן. אבל אלוהים התחיל לעבוד בתוכי גם אם לא הבנתי באותו הזמן את העובדה הזו. הוא מילא אותי בצמא לדעת עוד ולשאול עוד ולפני שהספקתי להבין כבר לקחתי את כל הספרים שהיו במקלט הקשורים לאמונה והתחלתי לקרוא אותם. עדיין לא קיבלתי תשובה ישירה וברורה – אבל קיבלתי צמא. הרגשתי שכל מה שאני קראתי בברית החדשה אמיתי ונכון מבחינה מעשית, מבחינה רגשית ומבחינה מוסרית. אלוהים לא בא ובבום אחד גדול הופיע והכריז – אני קיים – הוא הופיע בטיפות קטנות והרווה את הצימאון שאפף אותי לדעת אותו. 
מייקל ואני עזבנו את המקלט אחרי חודש בערך והתחתנו. התחלנו את חיינו המשותפים כזוג נשוי במקום "שכוח אל" בשם עזוז בארותיים שזה באזור הנגב – קרוב לניצנה – וחור אמיתי. מסביב היה רק חול ועוד חול. היינו ארבע משפחות במקום הזה. אני המאמינה היחידה. מאמינה-משיחית חדשה שאפילו לא יודעת שהיא מאמינה. אין נפש חיה מסביבי שיכולה לעזור לי באמונתי החדשה שזה עתה נולדה. לא היה אדם במקום שיכול היה לחזק את אמונתי, יתמוך בה או יפריך אותה. הייתי אני, היה המדבר היה דבר אלוהים (התנ"ך והברית החדשה) ואלוהים. כמו שנכתב ביוחנן א' 1-4: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר...", שם במדבר נולדתי מחדש, שם צמחתי, שם הרוויתי צימאוני לידע על אלוהים. על טוב ליבו, על חוכמתו, על סבלנותו הרבה, על סלחנותו ועל אהבתו אלי חסרת הגבולות. 

התגלות אישית

אחרי תקופה ארוכה של שהיה במקום קראתי את הספר של המחבר יעקב דמקני – "למה דווקא אני?" הייתי זקוקה למישהו מאמין שינחה אותי, שיגיד לי מה עושים עם כל מה שאני מרגישה בפנים. שיענה לי על השאלות שלי. פניתי ליעקב וביקשתי עזרה. יום אחד הוא הופיע בעזוז בדרך לאילת והקדיש לי שעתיים מזמנו בשיחה שמילאה אותי. את השמחה על המפגש עם מאמין נוסף אפשר רק לדמיין. אחרי השיחה הזו הבנתי שאני מאמינה וכבר הבנתי לאן אני שייכת. עכשיו כל שנותר הוא לחזק את מה שכבר קיים.
אם אתם חושבים שאלוהים הופיע מולי ואמר לי שהוא קיים גם אחרי המפגש אתם טועים – במהלך השנה וחצי שלאחר מכן לא קרה שום דבר מיוחד שיכול היה לגיד לי שמה שאני מאמינה בו אכן נכון או לא נכון. עזבנו את עזוז והגענו לעיר הגדולה. תל אביב. עיר החטאים. עיר שאין לה הפסקה, שאין בה גבולות, שיש בה רעש ופיח ואין בה אוויר לנשימה.
שם בתוך הזוהמה העירונית – פגשתי את המאמינים הראשונים והתחברתי לקהילה-משיחית מקומית שבראשה עמד אדם בשם נועם. שם התחלתי ללמוד ושם חוויתי התגלות של האדון ישוע.
לא בקול תרועה ולא בחצוצרות. בתוך ההתגלות הייתי קטנה, מרופטת, ושפושה. והנה הגיע אור גדול מאוד – רך, מנחם, חם וטוב ובתוכו דמות לא ברורה אבל שהשם שלה נישא למרחוק ומי שהלך איתו ידע את השם. כשהאור התקרב ושטף אותי גם אני ידעתי מי נמצא לידי. לא היה מקום לשאלות ולתהיות לגבי הזהות של הדמות. פשוט ידעתי מול מי אני נמצאת וכשכרעתי על ברכיי מול הודו הוא נגע בעדינות בכתפי והחיוך שהיה שפוך על פניו ופני הסובבים היה מנחם, מעודד, חיוך אמיתי מלא בטחון ואהבה טהורה לחלוטין מכל מה שהכרתי עד אותו רגע. הוא לא היה צריך להגיד לי מילה. הוא לא היה צריך לומר לי את שמו - ידעתי כי זהו ישוע.
במשך כמעט שבוע הסתובבתי עם חיוך מטופש על הפנים, מעופפת כולי עד שאפילו מייקל חשב שהתחלתי רומן עם אדם אחר. ועכשיו לך תסביר לאדם שאתה נשוי לו שהרומן הזה הוא לא ברמה הארצית בכלל אלא ברמה רוחנית..

 כיום

אני מאמינה בישוע. הוא המושיע שלי. הוא האהוב שלי. וזה לא יעלם לעולם. היום אני מאמינה כבר 16 שנים ומעולם לא התחרטתי על ההחלטה ללכת אחרי ישוע.
במשפחה קיבלו את זה בלי הרבה בעיות אבל עם הרבה שאלות (שלא תמיד היו לי תשובות) ובהתחלה גם הם חשבו שקצת השתגעתי - או שעוברת עלי עוד איזה קפריזה וזה יעבור לי...במשך התקופה שבה אני הפכתי להיות מאמינה איבדתי אמונה באדם, איבדתי בעל ואיבדתי את עצמי אבל זכיתי בחסד גדול שהחזיר לי את האמונה באנשים ואת הרחמים אליהם, מצאתי את עצמי ובגדול, אני זוכה לגדל ילדה מאושרת, יש לי קהילה תומכת, חברי אמת, משפחה שנייה, והכי חשוב אהבת אלוהים שהיא נשגבת מכל בינה.