סטפן

 
00:00

ילדות

נולדתי בניו זילנד ושם גדלתי עד גיל 8. החיים בניו-זילנד היו טובים ונוחים, אך מכיוון שאבי יהודי, הורי החליטו לעלות לישראל ולבנות שם את חייהם. כילד לא הבנתי את החשיבות של ישראל כביתם של היהודים, ולא רציתי כל כך לעבור מניו-זילנד, כי היה לי שם את כל מה שרציתי. אני זוכר שביקרנו בישראל לפני כן ועבורי זה היה רק עוד מקום, כמו "דיסנילנד"וה"ביג בן", אך יותר מזה.   

עליה לארץ וזהות חדשה

בשנת 1992, לאחר מלחמת המפרץ, כשהייתי בגיל 8 עליתי עם הורי לארץ, ודי מהר נתקלתי בשינויים גדולים שלא הייתי מוכן להם; התרבות הייתה חדשה עבורי, השפה הייתה זרה לי, כל המנהגים וההתנהגות של האנשים בישראל היו דברים שהייתי צריך להתרגל אליהם, האקלים והנוף היו מאוד שונים ממה שהכרתי; אפילו הירוק שבארץ הוא לא הירוק שבניו-זילנד. עברתי 7 חודשים במרכז הקליטה, בהם למדתי את השפה ולאט לאט הסתגלתי לסביבה החדשה. במשך שנות ילדותי אני זוכר ששמעתי על ישוע מהורי, והאמנתי בו ובדרכיו, אבל האמונה אף פעם לא הפכה להיות משהו אמיתי ואישי עבורי. במשך לימודי בתיכון המשכתי להאמין בישוע, לפעמים יותר בחוזקה ולפעמים פחות, אבל עדין לא עשיתי את ההחלטה האישית ללכת אחר ישוע כל ימי חיי.

המסע לפולין

כשהייתי בכיתה י"א נסעתי עם משלחת מבית הספר לפולין. מאוד חיכיתי לנסיעה הזאת ומאוד רציתי לנסוע ולראות בעצמי את מחנות הריכוז וההשמדה, והורי מאוד תמכו בנסיעה הזאת ועודדו אותי לנסוע. ביקרנו בין השאר במחנות טרבלינקה, מיידנק ובירכנאו. עד שהגענו למיידנק לא הרגשתי שמשהו סוער בתוכי, למרות שהיה מרגש ועצוב ומאוד מאיר עיניים לראות את המחנות ולעבור מתחת לשלט "העבודה משחררת" בכניסה לאושוויץ . כשהגענו למיידנק, נכנסנו לצריף שהיה כולו מלא בנעליים והיה איתנו ניצול שואה שהתלווה אלינו כדי להסביר ולהעיד על מה שהתרחש באותו מקום. כשעמדנו בתוך אותו צריף, ראיתי תמונה בעייני רוחי; ראיתי מלך שביד אחת אוחז בשרביט המלוכה שלו ובידו השנייה כמו תופס את ליבו מרוב צער, וכמעט שיורד מכיסאו וכורע ברך. ידעתי שזהו אלוהים שכואב את כאבו של העם שלו, העם היהודי, ובאותו רגע הבנתי איזו זכות גדולה נפלה בחלקי, להיות חלק מן השארית בעם הזה, שמאמין ויודע מי הוא אלוהי ישראל ומי הוא משיחו אשר שלח.  

הגיוס לצבא

לאחר שסיימתי את לימודי בתיכון, התגייסתי לצבא ב 2002. שובצתי בחיל הנדסה, ולמרות שבהתחלה לא הייתי כל כך מרוצה מהשיבוץ, החלטתי שאיפה שאלוהים שם אותי שם אני אתן את המאה אחוז שלי. עוד לפני שהתגייסתי רציתי להיות קצין, כי חשבתי שכך אני אוכל להנהיג, ליצור, לשנות ולהשפיע בצורה יותר רחבה. המשכתי למסלול הכשרה מלא בחיל ההנדסה; טירונות, אימון מתקדם וקו ברמאללה. בסוף המסלול יצאתי לקורס מ"כים ובסיומו יצאתי לקורס קצונה. עברתי הכנה לבה"ד 1, בה"ד 1, קורס קצינים והשלמה חיילית בחיל ההנדסה, ואת כל אלה סיימתי בהצלחה. בסוף הקורס שובצתי כמ"מ (מפקד מחלקה) בפלוגה מבצעית ותיקה במוצב חודר ברמאללה. כשהגעתי לפלוגה בחורף 2004, האווירה הייתה מאוד לא פשוטה ומאוד כבדה, וההתחלה שם לא הייתה קלה. באותה תקופה אלוהים ממש רומם את רוחי ונתן לי הצלחה בפיקוד שלי כך שגם המפקדים שלי היו מרוצים ממני. לאחר עשרה חודשים קודמתי לתפקיד של סמ"פ (סגן מפקד פלוגה) באותה פלוגה. באותו זמן אני זוכר שהתרחקתי יותר ויותר מאלוהים וההתמקדות שלי הייתה בטיול המתוכנן לאחר השחרור ודברים אחרים שהסיחו את דעתי מאלוהים.  

מלחמת לבנון השנייה

ביוני 2006 לאחר שסיימנו קו בגבול הצפון, עיני כבר היו נשואות אל עבר השחרור בנובמבר והטיול בדרום אמריקה, ואז גלעד שליט נחטף ומיד נכנסנו לכוננות גבוהה. שבועיים לאחר מכן נחטפו גם גולדווסר ורגב ותוך כמה ימים מצאנו את עצמנו בפעילות חודרת בתוך לבנון, ואני מצאתי את עצמי עומד בראש כוח לוחם בלבנון, כאשר אני נפגש עם המוות פנים אל פנים. זו הייתה חוויה מפחידה עבורי, כי עד אותו הזמן עשינו הרבה פעילות באיו"ש וביצענו מעצרים אבל שום דבר לא דמה לזה. בנוסף לכך, ידעתי שאני רחוק מאלוהים ושהלב שלי לא ישר לפניו. לא הפסקתי להאמין בו, אבל ידעתי שאני לא הולך בדרכו ומתנהג כמו שהוא מצפה ממני. בכל זאת הייתי מתפלל ומבקש מאלוהים שישמור עלי ועל החיילים שלי ושיעשה אותנו בלתי נראים; כסגן מפקד פלוגה היו כמאה חיילים תחת פיקודי. אני זוכר שזזנו הרבה בלבנון; נכנסנו ויצאנו מהרבה כפרים, פתחנו צירים והכשרנו צירים חדשים, הסתובבנו בכלים גדולים ודי איטיים שעושים הרבה רעש ונראים לעין ולא הייתה בעיה לפגוע בהם. בלבנון היה איום מאוד חזק של טילי נ"ט (נגד טנקים), והיו כלים לידי וכאלו שעברו בציר לפני שנפגעו פגיעה ישירה מנ"ט מה שגרם גם להרוגים, וידעתי שזה בקלות גם היה יכול להיות אני. 

התוכחה והחזרה אל דרך הישר

באיזשהו שלב הייתי צריך לצאת מלבנון לטקס תחלופה של המג"ד (מפקד גדוד), ובשיחה שהייתה לי שם עם עוד חבר, שהוא סמ"פ בפלוגה אחרת, הוא אמר לי "אתה יודע סטפן, זה ממש מדהים איך אף אחד לא נפצע ולא נפגע מהפלוגה שלך. אני לא מבין איך זה שאתם נעים על צירים בכלים גדולים, אתם נכנסים ויוצאים מכפרים והאויב עדיין לא פגע בכם? זה ממש כאילו שאתם בלתי נראים." באותו רגע ידעתי שאלוהים מדבר אליי ומראה לי שהוא שמע את התפילה שלי, והוא הוכיח אותי בצורה חזקה על איך שאני חי את החיים שלי. מאותו רגע כשחזרתי ללחימה, ההתמקדות שלי חזרה להיות באלוהים; הייתי מתפלל את מזמור צ"א עם החיילים שלי בכל פעם כשיצאנו למשימה או למקום חדש וראיתי את היד של אלוהים עלינו. אני עד לכך שבמשך כל הלחימה בלבנון וגם בשבועות שלאחר מכן אחרי הפסקת האש ועד היציאה הסופית, לא היה פצוע אחד ולא הרוג אחד מתוך מאה החיילים בפלוגה שלי. בנוסף לכך, מתוך הגדוד שלי שמונה כ- 700 חיילים, לא היה אפילו הרוג אחד, וכל חייל שנפצע החלים לחלוטין. אני יודע בוודאות שאלוהים שמר עלינו בדרך על-טבעית, ממש לפי ההבטחות שלו במזמור צ"א.

היום

היום האמונה באלוהי ישראל וישוע המשיח היא דבר מאוד אישי וחי בעבורי. ראיתי את גבורת אלוהים בלבנון, ואני גם רואה אותו פועל בחיי כל יום ומגלה לי את טובו. אני אמנם לא הולך לבית הכנסת ומתפלל מתוך סידור, אבל אני קם כל בוקר וקורא בתנ"ך ובברית החדשה ומתפלל אל אבי שבשמיים. התחתנתי לא מזמן, ואני ואשתי אימצנו לנו את דבריו של יהושע בן-נון "אני וביתי נעבוד את יהוה", וכך אנו משתדלים לחיות את חיינו. האמונה שלנו מתבטאת בהתנהגות ובמחשבה שמכבדים את אלוהים, והכוח לחיות כך לא בא מאיתנו, אלא מרוח הקודש שאלוהים שם בנו כשההחלטנו להאמין בו.